“תבליגי,יולוג”

אבא ואמא שלי היו הפכים מושלמים.

אמא שלי, אחות במקצועה, נהגה לקחת את העולם כולו על הכתפיים שלה. לו רק יכלה, היתה מוסיפה על המשא גם פלנטות מקבילות. אבא שלי, לעומת זאת, היה, מה שאנשים עלולים בטעות לכנות בטעות, אדיש.

כל אושרו נקנה לו בעבור קופסת סרדינים וקפה שחור. נקי מדאגות, בשיא החורף נהג להתהלך בבית יחף, לבוש מכנס קצר בלבד.

“אבאאא! אני לא יכולה לראות אותך ככה, לפחות תשים גרביים”, הייתי זועקת, עטופה בשכבות של מעילים, גרביים והגנות מהחורף הישראלי הקשוח.

“תבליגי, יולוג”, היתה התשובה הנצחית שלו.

תבליגי יולוג, היתה התשובה אם היינו מאחרים לבית הספר, אם הקוקו שהכין לי בבוקר, כי אמא במשמרת לילה, היה מתפרק עד שהגעתי לכיתה, ואם האורז שבישל, יצא קצת דביק ולא גרגירים גרגירים.

הייתי מתעצבנת על התשובה שלו, אבל בשבילו זה עדיין לא היה משנה.

“תבליגי, יולוג” היה אומר גם על זה.

היום, ממרומי גילי, אני יודעת לומר, אבא שלי היה גאון.

הוא היה גאון בתפיסה שלו את העולם בתור דבר משתנה וחולף. מה זה משנה הקוקו. כשאני דואגת מהעתיד אני מפספסת את הפרפרים היפים שבדרך שלי. הוא היה גאון בהבנה שלו את האפשרות לחיות בעולם בניטרליות, בלי לנסות לתקן, לשנות או לשפר. זה בדיוק מה שזה.

הוא היה גאון בהבנה, שאושר אפשר לקנות בדברים הפשוטים ביותר, בכאן ועכשיו, בקופסת סרדינים, בכוס קפה. במילים אחרות, הוא היה חופשי.

לו ידענו לקנות את האושר שלנו בדברים הפשוטים לא היו מלחמות.

גם לא קניונים 😉

“מי שמנסה לשנות את העולם, העולם משנה אותו”.

לא שלא ניסיתי… בעיקר בשנים הצעירות, לשנות את העולם, מה שהביא לי כל כך הרבה סבל. ניסיתי להציל, להגן, לדפוק שוב ושוב על דלתות סגורות. ניסיתי לחיות חיים משמעותיים, להטביע חותם, לא להעביר את החיים שלי כאן בפלנטה סתם.

היום אני מבינה, חופש במערכות יחסים מגיע מההבנה, שהעולם מושלם בדיוק כפי שהוא, וכל אדם נמצא בדיוק במקום המדויק לו. חיים בדרך הלב הם חיים, בהם אושר נקנה גם בקופסת סרדינים. בפשטות, שמונחת לפני כאן ועכשיו, בנשימה.
אושר אמיתי נמצא בנוכחות שלי ברגע הזה, ולא בתכנון העתיד או בצער על העבר. בשביל לחיות חיים מלאים מספיק לחיותם בהנאה ובסיפוק. אין צורך להיות גיבורה, משמעותית או להציל אף אחד.

באמת שלא.

לכל נשמה יש את הזכות שלה להתנסויות כאן בפלנטה. כשאני מנסה להציל מישהו או לשנות אותו, אפילו אם זה בן הזוג שלי, אני שופטת את ההתנסות שבחר לעצמו. אין התנסות טובה או רעה בלונה פארק של הבריאה, כי גם טוב או רע זה שיפוט.
בכל פעם שאני נמצאת בשיפוט אני מתכווצת, הגוף שלי נסגר, הנשימה הופכת מהירה ושטחית ואני לא יכולה להנות יותר מהדרך.

זה כואב להיות חסרת אונים כשאנשים שאני אוהבת סובלים. לוקחת נשימה וזוכרת שהכל התנסות. האהבה הכי גדולה היא לאפשר לקרובים לי את החושך שלהם, כי אלוהים נמצא בכל הצורות ובכל הצבעים.

מבינה היום, שאם אני באמת רוצה לשנות את העולם, הדבר היחיד, שאני כן יכולה לעשות- אולי, הוא לשנות את עצמי, את התפיסות שלי ובעיקר את השיפוט, רע או טוב.

עד אז, מאמצת את המנטרה הגאונית, “תבליגי, יולוג” .

 

מוקדש באהבה לאבי במלאת 15 שנה לעזיבתו.

רוצה לקבל את הניוזלטר שלנו?

עוד מאמרים

חופש וטבע

הג’וק שפתח לי את הלב לחמלה

הדירה בדליה שרצה ג’וקים כשהגעתי אליה. עד אז ג’וקים לא היו קיימים מבחינתי. כל הדירות שחייתי בהן היו

סיפורים קצרים

“תבליגי,יולוג”

אבא ואמא שלי היו הפכים מושלמים. אמא שלי, אחות במקצועה, נהגה לקחת את העולם כולו על הכתפיים שלה.