הג’וק שפתח לי את הלב לחמלה

הדירה בדליה שרצה ג’וקים כשהגעתי אליה.

עד אז ג’וקים לא היו קיימים מבחינתי. כל הדירות שחייתי בהן היו נטולות חרקים באופן קיצוני. גם כי עבדתי עם שוקולד ובעיקר כי אני לא מחבבת אותם. ממש לא. בטח לא בטריטוריה שלי.

אז ג’וקים? מה פתאום. אחת החיות הכי מגעילות בעולם.

מסתבר שיש כמה סוגים שלהם, והסוג שלי היה סוג שמנמן ואיטי, שמנמנם בשעות היום ופעיל בלילה.

גיליתי אותם בלילה השלישי שלי כאן. הגעתי למטבח לשתות כוס מים והופה, נכנסתי לליבה של מסיבה סוערת. הכי הם אהבו לטייל על השיש שלי, סליחה, אז זה היה השיש שלהם.

ידעתי שג’וקים מגיעים למקומות בהם תדר האנרגיה נמוך, ולכן ידעתי שתוך כמה שבועות האנרגיה שלי תתייצב במקום החדש, והם ימצאו מקום אחר לחגיגות הלילה הפרועות שלהם.

ליתר בטחון קניתי גם חומר הדברה ביתי, כמו שנאמר, תאמין באללה ותקשור את הגמל.

זה עבד. בתוך כחודש- חודשיים התיקנים נעלמו.

הגיע האביב, וביקור לילי בשירותים נשא עימו את הבשורה, שמנמן פוחז המתין לי על גליל נייר הטואלט.

יאק, נכון?

אלא שהפעם לא הייתי מסוגלת להרוג אותם.

כי הבנתי שבג’וק יש את אותו כוח חיים שיש בי. ואם יצור חי מגיע לחיים שלי, הוא נושא איתו מסר.

אלו המתנות שאי אפשר לראות אבל הן כאלו.

בעבודה עם הנשרים אנחנו לומדים לכבד כל יצור חי כחלק בלתי נפרד משרשרת המזון. כשמסתכלים על המארג השלם רואים את היופי שבדברים.

כלאתי אותו בתוך קערה מפלסטיק, ובזהירות, באמצע הלילה הורדתי אותו למטה, בחזרה לטבע.

באותו הרגע חשתי, שהג’וק מכיל בתוכו את כל הגועל שלי בעצמי, את כל הכיעור, את כל השנאה והסלידה העצמית, שהייתי רוצה שלא יהיו קיימים בי.

הסכמתי לראות את הגועל שלי, דרך הג’וק, ורק להסכים לקיום שלו. זה לא אומר שאני פוצחת בקריאת הידד למפגש עם ג’וק, אבל גם לא מתעבת את קיומו ומשמידה אותו בהינף כפכף.

הוא, פשוט שם. עם המסר, עם המתנה ועם ההבנה שזה מה שזה.

אם יש משהו שיכול לפתוח את הלב בחמלה זה מבט של ג’וק מופתע שמישהו טרח לשחרר אותו לטבע במקום להרוג אותו בו במקום. רגע נעמד במקום מבולבל, שואל את עצמו, אחותי, מה קרה, יש כאן קאץ’?

ואז פשוט מסתובב לאחור וממשיך בדרך.

מאז אני לא פוגשת אותם יותר. וגם אם כן, זה מה שזה 😊

 

 

רוצה לקבל את הניוזלטר שלנו?

עוד מאמרים

חופש וטבע

הג’וק שפתח לי את הלב לחמלה

הדירה בדליה שרצה ג’וקים כשהגעתי אליה. עד אז ג’וקים לא היו קיימים מבחינתי. כל הדירות שחייתי בהן היו

סיפורים קצרים

“תבליגי,יולוג”

אבא ואמא שלי היו הפכים מושלמים. אמא שלי, אחות במקצועה, נהגה לקחת את העולם כולו על הכתפיים שלה.