למה חופש כל כך מפחיד אותנו?

איך משחררים ציפורים לטבע?

בשקט בשקט. פותחים להן את הכלוב. ומחכים. לעיתים הציפור תעוף באותו היום, לעיתים כמה ימים לאחר מכן. בימים הראשונים עדיין תחזור לכלוב, תחפש אוכל ושתייה. עד שלבסוף תתרגל ותחזור לטבע שלה, חופש אמיתי.

אם הציפור, שהטבע שלה להיות חופשיה ולעוף, חוששת לעזוב את הכלוב בהתחלה, כמה טבעי זה שאנחנו בני האדם, כל כך חוששים מלצאת לחופשי. אנחנו יכולים להתלונן כל החיים, להיאבק בכל דרך על החופש שלנו, אבל ברגע שהכלוב מתמוטט, אנחנו מתים מפחד.

יש לכך כמה סיבות. קודם כל, אנחנו מפותחים מבחינה מנטלית. המוח שלנו, שרגיל לתבניות ולדפוסים מתקשה לשחרר אותן. כל יציאה לחופשי תיתפס למוח האנושי כבלתי נסבלת בהתחלה ואף כאיום קיומי הישרדותי של ממשי.

אם נודה על האמת, התרגלנו ! אנחנו לא אוהבים, כשלא נוח לנו, מטריד אותנו כשמזיזים את הגבינה שלנו, וכל שינוי יהיה לא נוח בהתחלה, זה טבע.
עלינו לסבול תקופת הסתגלות אפילו כדי להגיע לחופש הנכסף !

דבר שני, מבחינה אבולוציונית הורגלנו לחיות בזוגות, במשפחות ובקהילות. כל מבנה קהילתי שכזה,  מעניק לנו יציבות, הגנה וכיוון, אך באותה נשימה נוגס בחופש שלנו ובאינדיבידואליות של מי שאנחנו באמת. אנחנו מוכנות לשלם את המחיר הזה, תמורת מה שאנו תופסות כביטחון. ביטחון זה חשוב, רק הרבה פעמים, המחיר שעלינו לשלם הוא מחיר החופש.

עם יד על הלב, נוכל לשאול את עצמנו, מה המחיר שאנחנו משלמות כדי להרגיש שייכות? כדי להרגיש שהכל בסדר? רק אנחנו יודעות את התשובה לכך, עמוק בלב.

אז מה עושים? שייכות או חופש?

“נתיב ללא לב לעולם אינו מהנה. אתה צריך לעבוד קשה אפילו כדי לרצות ללכת בו.
לעומת זאת, נתיב עם לב הוא קל: אין הוא מחייב אותך לעמול קשה כדי לחבבו.”
(מתוך משנתו של דון חואן, קרלוס קסטנדה)

כשמסגרת מתמוטטת

הרבה פעמים בשלבים מסוימים בחיים שלנו, המסגרת שלנו מתמוטטת מעצמה. זה יכול להיות סיום של נישואין או קשר זוגי, הורה שנפטר, פיטורין ממקום העבודה.

בתקופת הקורונה חוויתי התפוררות של המון מערכות יחסים עמוקות, שורשיות, שהגדירו אותי בעולם, בתור מי שאני. התחושה היתה כאילו יום אחד פתחו לי את הכלוב אחרי חיים שלמים בתוכו.

-“זהו. תעופי. את חופשיה”.

הלם.

-“מה, אין עכשיו כלום?”

-“לא, כלום”.

חופש זה קל. אין יותר שום משקולת, שתוריד אותי למטה. זה בלתי נתפס כמה זה קל. וזה לא פשוט כי הכל ריק וחופשי.

-“הלב שלי שבור, אני שבורה, איך אעוף?”

-“קחי נשימה עמוקה. איך לב יכול להישבר? זה רק החלומות שלך שנשברו, אשליות שהתנפצו. אין לך צורך בכל המשא הזה יותר”

-“ומה עכשיו? לאיזה כיוון אני הולכת לעוף. לאן יוצאת מהכלוב הזה?”.

-“לאן שהרוח תוביל”.

חיים ללא הגדרות

הגדרה נותנת לנו תחושת בטחון. תחושה, שיש לנו כיוון בחיים. אני אמא. אני דוקטור. אני מורה ליוגה. אנחנו רוצות תואר על הקיר וקריירה, רוצות להיות חשובות למישהו, רוצות חיים בעלי משמעות. אבל מרוב כל התוכניות שלנו, במבט לאחור, אנחנו מבינות, ש“האדם מתכנן ואלוהים צוחק”, הרבה פעמים החיים לקחו אותנו לרצון שלהם, בלי ממש להתחשב בתכנון המקורי שלנו.

אנחנו תופסות עצמנו ביחס לאנשים אחרים. ביחס לעבודה שיש לנו, להורים שלנו ולכל הדרישות שהיו להם מאיתנו, ביחס למערכות היחסים שלנו. כל ה-ביחס ל… הזה הוא משקולת, וכל משקולת מגיעה לסופה במוקדם או במאוחר. ברגע שהמשקולת הזו נעלמת, פתאום נהיה לנו נורא ריק.
אני שואלת את עצמי, אם אין לי את ה-ביחס ל… הזה. אז מי אני? אני הכל. אני חופש.

-“באיזו דרך עלי ללכת מכאן?” שאלה אליס
-“זה תלוי במידה רבה לאן את רוצה להגיע”, אמר החתול
-“לא איכפת לי כל כך לאן”, אמרה אליס
-“אם כך, לא משנה באיזו דרך תלכי”, אמר החתול
(מתוך אליס בארץ הפלאות, לואיס קרול)

אנחנו חיות בתוך עולם מכושף, האמת מוסתרת מפנינו. יום אחד הכישוף נעלם, המשקולת מוסרת, האמת נחשפת. אנחנו חופשיות.

השקר נוח לנו. התרגלנו להרגיש מכווצות, התרגלנו לנשימות השטחיות. האשליה הזו, שסיפרנו לעצמנו כל החיים ולא חשבנו, שנצטרך להתמודד איתה אי פעם.

מה זה אומר, לראות את האמת? כשכישוף נפרם ואין מה שיחזיק אותו יותר, זה מאוד לא נוח. זה מטריד ומטלטל, זה מבהיל.
אם נאפשר לבהלה, לכאב, לכל מה שיש פשוט להיות, נגלה שהלב שלנו לא נשבר, אלא בעצם הוא נפתח.

מוצאת עצמי בתוך כלוב ענק, פתוח לשמיים.
בת קול לוחשת, “סעי לשלום. פשוט תתרוממי, פרשי כנפיים ועופי”.

ומה אם פשוט, כל זה היה אפשרי?

 

  • הפוסט נכתב בלשון נקבה אך הוא מיועד לכולנו !
  • מוזמנות באהבה להשאיר תגובות למטה 🙂

רוצה לקבל את הניוזלטר שלנו?

עוד מאמרים

חופש וטבע

איך עקצו אותי

“פשוט גן עדן, מקום מושלם”, אחותי מגיבה בוואטסאפ המשפחתי לתמונת השקיעה ששלחתי. משהו בי מתכווץ כשאני קוראת את

לחיות בחופש

למה חופש כל כך מפחיד אותנו?

איך משחררים ציפורים לטבע? בשקט בשקט. פותחים להן את הכלוב. ומחכים. לעיתים הציפור תעוף באותו היום, לעיתים כמה