“פשוט גן עדן, מקום מושלם”, אחותי מגיבה בוואטסאפ המשפחתי לתמונת השקיעה ששלחתי.

משהו בי מתכווץ כשאני קוראת את זה.

אין מקום מושלם אלא הלב שלנו. עם זאת, יחסית למציאות עכשיו בישראל, הגעתי לנקודת מפלט נהדרת מהחום והדחיסות של יולי אוגוסט. חופש גדול, מציאות עייפה אחרי שנה וחצי של קורונה, מעט הנחלים שיש כבר מזוהמים מרוב מבקרים, ומעט מדי אנשים טסים לחו”ל.

כל נסיעה מביאה איתה הרבה כאב ראש, בירוקרטיה והתעסקות, והרבה מוותרים על כך מראש. אם כבר לנסוע, אז לפחות למקום כזה, מושלם.

או כמעט מושלם.

רצועת חוף בתולית ונידחת, ובה ממוקם אל פרדון, כפר דייגים קטן ולא מתויר בגואטמלה על האוקינוס הפסיפי. הזמנתי ביקתה על הים, שבה הפנים הוא בעצם בחוץ. מטבח מאובזר היטב, סלון ושולחן עבודה, בחלל פתוח, שאין בו קירות, רק קורת גג. בקומה השנייה מיטה רכה ומפנקת מעץ מלא מכוסה בכילה. סכך מעצי דקל וצמרות עצים עוטפים אותי, מגנים מפני הסופות של הלילה.

המוזיקה של הגלים מערסלת אותי, משהו נינוח ורך מתעורר בי. פרפרי ענק וציפורים מתעופפות בסלון שלי, ולתוך הפסטורליה הזו מגיעים גם היתושים. בהמוניהם. יתושים טרופיים, חזקים, בכמויות אדירות, כאלו שלא מעניין אותם החומרים האקולוגיים העדינים שהבאתי איתי מהארץ.

-“ציטרונלה?” הם מתפוצצים מצחוק, “לא מאוד מרשים אותנו”

“לבנדר?”, כבר מחזיקים את הבטן מרוב צחוק.

כלום לא עוזר. הם חזקים.

לוקחת נשימה.

קודם כל נזכרת, שכל האנרגיה היא שלי, גם היתושים.

יודעת שהכל זה אהבה, והמתנות הגדולות ביותר לא תמיד נראות ככה בהתחלה.

גם יתוש הוא מתנה.

יתושים מאלצים אותי להיות ערנית. נוכחת בגוף. עבורי זוהי פרקטיקה של תודעה חדשה. להיות בערנות לאנרגיה שלי. לא לאפשר שימצצו לי את הדם.

אבל הם דווקא כן.

מפתחת עירנות חדשה, עירנות ליתושים. חלק בי נאבק, מנסה למנוע את ההיעקצות ולהקל על הרגליים שלי המלאות עקיצות. חומרים טבעיים לא עוזרים הרבה, בכל זאת הייתי בתוך קן של יתושים. אפשר גם למרוח את הלא טבעיים, אבל אני בוחרת לא לעשות את זה, מעדיפה להיעקץ.  ביחד עם זה, לומדת לשמור על קור רוח למרות כל היתושים מסביב. יכולה להתבונן על הרגליים מלאות העקיצות בשלווה, רק להתבונן עליהם, זה מה שזה.

צועדת על חוף הים. לפתע מבינה, אם הטבע מביא בעיה, הוא חייב להביא איתה גם את הפתרון. חופנת בשתי ידיים את חול הים הבזלתי העשוי גרגירים גסים ומשפשפת את הרגליים והידיים שלי. מגרד. משאירה את החול על הגוף לכמה דקות. כששוטפת במי ים, העור הופך חלק ונעים, העקיצות לא מציקות יותר, עד לפעם הבאה שאיעקץ. איך אני יכולה להיות עם משהו שאני לא אוהבת ולדעת שגם הוא אהבה, גם הוא חלק ממני, ולשמור על שקט פנימי. אני נזכרת, כאב הוא בלתי נמנע בחיים, אבל סבל הוא פרשנות.

החלום הרומנטי על גן העדן המושלם הותמר בנוכחות ומודעות לאנרגיה שלי. זה אף פעם לא מושלם, אבל תמיד מדויק. אחרי הכל, זו יצירה שלי.

יום לפני אחרון, מגיעה לנהר הסמוך, מתבוננת על צבי הים, שוחה. שם בנהר שוכחת מהיתושים והעקיצות. זוכרת רק את הדרך שעשיתי.
היתושים באו להזכיר לי להמשיך לבחור באהבה למרות הכל, לשמור על המרכז שלי שלו ויציב, להיות עירנית ונוכחת בגוף, ולהתחבר למתנות שהטבע נותן לי, המתנות שסביבי בכל רגע.

זה מה שזה. פשוט, מה שזה.

בסוף, כבר לא איכפת לי יותר מכלום.

ביום האחרון הם הפסיקו לעקוץ. כאילו ידעו שאני נוסעת.
-“טוב, שמרי על עצמך”, שומעת אותם אומרים לי.

נקשרתי אליהם. מופתעת לגלות, אני לא נעקצת.

-“אולי בכל זאת, איזה קרסול?”, רוצה להשאיר איזה טיפ קטן לפני שאני עוזבת.

דבר שולי כמו יתושים הפך להיות העיקר בחלק הזה של הטיול.

דום שתיקה, מילת הכבוד של יתוש גואטמלאני.

באורח פלא, ברגע שיצאתי מהמקום, נעלמו הגירודים, נעלמו העקיצות, כמו לא היו מעולם. יתושים לא עקצו אותי יותר לאורך כל הטיול, כמו ידעו, שאין לי עוד פחד מהם.

הדרך הטובה ביותר לשחרר כל פחד היא פשוט לחוות אותו. מתנת ההתמסרות לתוך קן של יתושים נתנה לי את המתנה הגדולה ביותר, חופש מיתושים.

לקוח מתוך “הכל חדש“/ רונית לב.

רוצה לקבל את הניוזלטר שלנו?

עוד מאמרים

חופש וטבע

הג’וק שפתח לי את הלב לחמלה

הדירה בדליה שרצה ג’וקים כשהגעתי אליה. עד אז ג’וקים לא היו קיימים מבחינתי. כל הדירות שחייתי בהן היו

סיפורים קצרים

“תבליגי,יולוג”

אבא ואמא שלי היו הפכים מושלמים. אמא שלי, אחות במקצועה, נהגה לקחת את העולם כולו על הכתפיים שלה.