בזמן הקורונה גרתי תקופה אצל חבר בדלית אל כרמל, כפר דרוזי בהרי הכרמל.

בזמן הזה הוא היה הולך בערך פעם בשבוע לאירועים של הכפר. פעם הלוויה, פעם חתונה, פעם תינוק נולד, פעם ניחום אבלים.

תמיד היה לובש אותו הדבר, חולצה מכופתרת, מכנס חגיגי ונעל של שבת.

שאלתי אותו, מה עושים בחתונות?

-עומדים ביחד כולם ומדברים.

-מה, אין אוכל?

-לא, רק כולם ביחד עומדים ומדברים. לפעמים יש שתיה.

-ומה עושים בניחום אבלים? שאלתי.

-עומדים ביחד כולם ומדברים.

-מה, כמו בחתונה?

-כן. ענה.

איזה מוזר, חשבתי לעצמי, חתונה נמשכת שבוע, בלי אוכל שנשפך לכל עבר, בלי מוזיקה ורעש בקולי קולות.

רק כל הכפר ביחד, מתקבצים, מדברים. תומכים בעצם ההתכנסות, הנוכחות ביחד.

אחרי זמן מה נפל לי האסימון.

חתונה ולוויה, שניהם טקסי מעבר.

בכפר הדרוזי עדיין מציינים טקסי מעבר במהות הנקייה שלהם, לפני שהתחלנו להסוות את הרגש דרך האוכל.

ומה המהות הנקייה שלהם? מעבר, שינוי.

היהודים, כשפוגשים זה את זה נוהגים לומר, ניפגש בשמחות.

כאילו השמחה מבורכת אבל את העצב אנחנו רוצים להכחיד.

החלוקה הזו לטוב ורע, ושמח ועצוב.

והרי אין טוב בלי רע ואין רע בלי טוב.

חתונה ולוויה, מהותן פרידה.

ודווקא בכפר ההוא, ההבנה המחזורית,

ששינוי הוא חלק בלתי נפרד מהחיים.

שאצל שכן אחד מישהו נפטר, ואצל שכן אחר מישהו נולד.

ואין הבדל.

יום אחד אני שמח, יום אחר אני עצוב. החיים מורכבים מרגעים.

ורגעים מהותיים בחיים, מציינים ביחד, כשבט.

 

טקס מעבר

חוגגים יום הולדת עגול? חתונה? הגדלת המשפחה?

הגיבו לפוסט עם חשבון פייסבוק

רוצה לקבל את בלוג החופש שלנו?

עוד מאמרים

סיפורים קצרים

מפתח הקוטביות

פרק מתוך הספר” “הכל חדש”/ רונית לב הדרקון נאלץ לקיים את הבטחתו ולאפשר לי לישון. צנחתי ממוטטת על

הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ

"הכל חדש: השראה לחיים בחופש"