פלנקטון

לא רציתי למות ובאותה הנשימה חיבקתי את המוות חזק כאילו הוא החבר הכי טוב שלי.

אוגוסט 2020, העולם במאניה מוירוס, כולם עוטים מסיכות ומתנהגים כאילו הכל כרגיל.

ורק אני החלטתי שאף וירוס לא יתקרב אלי. לא התקרבתי לאף אחד, לא אכלתי משום צלחת, חיה בתוך מסכים בעולם של זום ורק דרור, שהוא החבר הכי טוב שלי, היה החיבור שלי לעולם. מה שהוא אישר קיבלתי, הוא היה שומר הסף, שהלך לי לאיבוד בתוך עצמי.

יום אחד זה קרה, דרור אמר לי להגיע אליו מהר, ממש לעזוב הכל ולבוא, ואני עזבתי הכל ובאתי. אפילו שלא כל כך רציתי לנסוע עד אליו, ממש רגע לפני שיצאתי וכל הרכב היה עמוס באוכל ובציוד עוד ישבתי על הספה בבית שלי, בשיא אחרי הצהריים הלחים של אוגוסט ואמרתי לעצמי, לא רוצה ללכת לשום מקום, כאילו הגוף רצה פשוט לעצור לרגע הכל אבל ידעתי שצריך.

חשבתי אולי משהו יעצור אותי מלנסוע אבל שום דבר לא עצר ויצאתי לדרך. כשהגעתי אליו הוא היה לחוץ יותר מתמיד ובבוקר למחרת אמר שחש גירודים מוזרים באף, אבל מה איכפת לי מהגירודים המוזרים שלו באף הרי מה זה קשור אלי.

שעתיים לאחר מכן, הודעה בנייד לשנינו, חובת בידוד לשבוע, ונלחצתי כל כך עזבתי הכל וחזרתי הביתה מיד. מה בידוד, שום בידוד, אי אפשר לעצור לי את החיים עכשיו כשהכיף רק מתחיל.

ועוד רציתי בהתחלה לערער ולומר זה שטויות אבל פתאום גם לי התחילו גירודים מוזרים כאלו באף, וכעסתי על כולם אבל הכי כעסתי על עצמי כי איך הלכתי לאנשהו כשבכלל רציתי להישאר על הספה, ואיך אני הולכת עכשיו למות, לא זמן מתאים למות עכשיו.

החלטתי שאם כבר למות אז לעשות את זה בסטייל, החלפתי מצעים לאלו היוקרתיים שקיבלתי במתנה ליום ההולדת, הכנתי בתרמוס תה קינמון, נשכבתי על המיטה ואמרתי לגוף, שייקח פיקוד ויעשה מה שטוב לו. ואז גיליתי שכשאני צועקת על דרור ושולחת אותו לעשות בדיקת קורונה וכועסת על עצמי ועל העולם, הגירודים באף חוזרים, אבל כשאני שוכבת על המיטה ונותנת לכל מה שיש פשוט להיות, כי זה כל מה שהוא יודע ממילא, פשוט להיות, אז הכל נהיה רגוע ונוח, קצת כמו לשוט בקאנו בלי לדעת לאן בדיוק הוא לוקח וגם מבלי שיהיה לי איכפת.

ביום למחרת קמתי ומיד איתי קמו גם הגירודים באף והגוף עוד היה חלש אז חזרתי למיטה ורק נתתי ללב שלי לקחת אותי לאן שהוא רוצה.

והלב נפתח ולקח אותי למסע מופלא, לאי קטן וטרופי באוקיינוס הקאריבי, לילה חמים, אופנוע שט בתוך חושך מוחלט, אני לא רואה כלום אפילו לא חובשת קסדה, אבל סומכת על הנהג, סומכת על הלב הפתוח שלי וסומכת על המסע. על גבי האופנוע, מחבקת חזק את לולו שלי, יליד האי שהכרתי שבוע קודם לכן, בחור צעיר ויפה תואר, גופו גמיש וחזק כמו של נמר פראי ועיניו אמונות לחושך.

הנסיעה מסתיימת ואנחנו מגיעים לים, חוף נטוש אי שם ומאיזושהו בר שומם שומעים מוזיקה לטינית חלושה והוא מוביל אותי לריקוד חושני על החול. ביקשתי בלב קסם, שיזכיר לי את הרגע הזה לנצח, וברגע הבא הגלים המתנפצים על החוף הביאו איתם שורה של פלנקטונים זוהרים, שמילאו את החושך בפס ירוק של נקודות זוהרות, שנעלמו בן רגע והנה שוב חזרו בגל הבא.

וכך עמדנו לרגע מתבוננים בפליאה, שמביאים איתם הגלים ויודעים מתוך השקט, שנגענו בקסם והקסם מוחשי והחיים יפים כל כך.

פקחתי עיניים, חשתי את הרכות של המיטה, האור בחדר היה רך, הזמן התמוסס וכלום לא היה חשוב. התבוננתי בשמש המעריבה בטרם שקיעה, ונזכרתי בערב אחר, בשקיעה שהיתה לי שם על האי. והכל היה קסום כל כך והחיים היו יפים, לבדי בעולם, רק אני והשמש, המים השלווים וכוכבי הים. ובאותו הרגע המופלא עשיתי חוזה עם החיים, ואמרתי להם, איי דו. כי למרות כל הכאב, היופי מנצח.

ובערב פגשתי שוב את לולו שלי, בטיול אחר על חוף הים, שבו פילסנו את החושך. שוב חוף נטוש, הפעם חוף אחר והדקלים מכופפים על צידם, מקבילים למים ותכף מיד כבר המים לוקחים אותם אליהם או אולי הדקלים הם אלו שמוסרים עצמם למים באדישות. ולולו רק אמר, “הרס זה דבר טבעי בחיים”, אבל אמר את זה באותה הנימה הטבעית שבה הוא לוקח אוויר ובאותה הטבעיות שבה מחובר לאדמה, למים ולשמיים. לא היה שם מאבק או שום דעה, רק קבלה, התמסרות למה שיש, ולא חשובה בכלל התוצאה, את מי זה מעניין.

לא הבנתי את המשפט הזה. בתפיסה המערבית שלי לא רציתי להסכים להרס, הרי אפשר לשקם הכל. לא רציתי סיומים ופרידות, לא רציתי מחלות ואסונות, אבל באותה הנשימה זכרתי את המשפט והוא ליווה אותי תמיד.

הנה דווקא וירוס, לימד אותי מה שלולו לא הצליח. הרס הוא חלק טבעי מהחיים. פקחתי עיניים, בין היום ללילה, בין העולמות, ועוד יותר התמסרתי למה שיש, בלי שאלות, בלי מאבק, מאפשרת לטבע לעשות מה שהוא יודע לעשות, והלב נפתח עוד יותר לרגע הזה, לחיים, לכל מה שיש.

והבנתי ששום דבר בעצם לא חשוב חוץ מהלב הפתוח שלי, ובפעם הראשונה הבנתי את המשפט שאמרה מאדר תרזה, אם את עסוקה בלשפוט ולבקר אין לך זמן לאהוב.

וכתבתי למי שאני מכירה תודה על קיומו, וסוף סוף הצלחתי לסלוח לכולם על הכל, כי שום דבר כבר לא שינה והלב היה נקי וקל ופשוט.

בבוקר קמתי והחום כבר ירד. דרור התקשר לספר שקיבל תשובה והיא שלילית, אבל זה כבר לא היה חשוב.  ולחלון ביתי המבודד והשומם בחום הכבד של אוגוסט הגיעו שתי צופיות, זכר ונקבה, ובעוד רגע יעופו לדרכם, כי זה טבע.

והכנתי לי קפה.

הגיבו לפוסט עם חשבון פייסבוק

רוצה לקבל את בלוג החופש שלנו?

עוד מאמרים

בלוג Yoga Dance

סירייה

מאחור היא נראתה לי ישראלית. שיער ארוך מתולתל, מעט יבש בגלל הקור וההבהרה. תהיתי אם היא מדברת עברית.

הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ

"הכל חדש: השראה לחיים בחופש"