לאפשר את החושך

פרק מתוך “הכל חדש”/ רונית לב.

המסע לקוסטה ריקה הביא עימו את המפתח התשיעי והאחרון, לאפשר את החושך.

ביולי 2021 חזרתי ארצה עם אהבה עצומה לחושך ולשקט שמביא עמו. יכולתי להתמסר גם לתוך הסופה הגדולה ביותר, להירגע בתוכה. היתה זו אפשרות חדשה ומרגשת עבורי.

הליכות חושך בהרים הפכו לצורך קיומי כמו לקחת אוויר.

את ההליכות התחלתי בשקיעה, מאפשרת לחושך לרדת עלי לאיטו, לעטוף אותי כמו שמיכה חמימה של שקט. החושך נשא עימו צלילים וקולות של לילה. עטלפים מגיחים משום מקום, גחליליות מתעופפות סביבי באביב. מקהלת תנים מיללת, חלקם במרחק נגיעה.

זה היה מפחיד. פחדים היו לי בשפע.

כשהגיעו הצללים ואיתם הפחד איפשרתי לו לרדת מתוך הראש ולמלא את הגוף. בתוך כל הרעש למדתי למצוא בתוכי עוגנים של שקט.

כשעבדתי בהאכלת בזים בכרמל גיליתי, שאצל בעלי החיים הפחד הוא מאוד פיזי.

הבזה מפחדת, במיוחד בעונת האביב בה היא מגדלת את גוזליה. באותם רגעים הגוף שלה חי את הפחד. היא מתעופפת באימה בתוך הכלוב, צווחת קריאות רמות. יכולתי לחוש את הפחד שלה בתוך הגוף שלי.

כשעזבנו את הכלובים בתום ההאכלה הפחד נעלם מהגוף שלי בבת אחת והכלוב חזר לשלוותו.

נולדה בי הבנה פתאומית: פחד יכול לחיות במשך שנים בתוך הראש שלנו, עד שנהיה מוכנים להוריד אותו אל הגוף. רק אז, כשהפחד הופך פיזי ואני מאפשרת לו להיות מה שהוא, אפשר לשחרר אותו באמת.

כל פחד הוא בסך הכל אנרגיה. ועם אנרגיה אפשר לשחק.

האפשרות לחוות את הפחד ברמה הפיזית בגוף, התמיר את הפחד להתרגשות מסעירה, שבאופן לא מוסבר אפילו הרגיעה אותי. מפעם לפעם למדתי לבטוח בעצמי יותר.

לא סיפרתי לאיש על ההליכות.

“חושך זה מסוכן”, היו אומרים ובצדק, “יש חיות בר ואנשים רעים”. לא יכולתי להסביר שדווקא בחושך פגשתי את כל הסודות.

למדתי לסמוך על הגוף בכל דבר, בתחושה הבסיסית והכה פשוטה, התרחבות או התכווצות. אם רציתי הליכה בחושך ביער, שאלתי את הגוף, אם בטוח לי ללכת עכשיו. הגוף ידע לענות על הכל, כמה פשוט.

“כל טיול טוב צריך להיות עם הקטע, שבו את מתחרטת שבכלל יצאת לדרך”.

הזרעים להליכות הלילה נטמנו שתים עשרה שנה קודם לכן באמירים. המנטור להליכות חושך בהרים היה אריק, חברי הקרוב מהמושב.

אריק חי כבודהיסט. גבר נאה בן שמונים, קרח, בריא ונמוך קומה. מדי לילה הוא ישן בארון עץ פשוט שבנה במו ידיו. “עדיף להתיידד עם המוות בחיים, ולא בנשימה האחרונה”, נהג לומר תמיד.

לאריק היתה החכמה העתיקה של סיפור סיפורים.

“שאלו פעם מרבה רגליים, איך אתה הולך?” היה הסיפור האהוב עליו, “ניסה לחשוב איזה רגל מתחילה ראשונה, התבלבל ונפל”

הליכות משותפות שלנו בטבע החליפו את מדורת השבט. הסיפורים שלו נחרטו בי, הפכו למי שאני.

“הרגליים שלנו יודעות בדיוק איפה לדרוך אם רק נאפשר להן, אם לא נפריע ולא ננסה להבין”. ביחד עשינו הליכות בשלג כבד, ביער חשוך, בין גדרות תיל. בכל פעם פותחים במסע לעבר הלא נודע, מרשים לעצמנו להסתבך וללכת לאיבוד.

התענגנו על חוכמת הדרך שנגלתה לפנינו בכל פעם מחדש.

את הליכת החושך עשינו בדממה, נפרדים זה מזו.

כשהלכתי ביער בפעם הראשונה בחושך מוחלט, והיה לי רק הירח להאיר את הדרך שלי, ידעתי שני דברים. הדבר הראשון, הכיוון. המטרה שלי לצאת מהיער, ידעתי את זה בביטחון. הידיעה השנייה היא, שלמרות החושך, אלומת הירח תמיד תכוון עבורי את הצעד הקרוב. תמיד יהיה מספיק אור בשביל הצעד הבא. אולי יהיו עוד הפתעות בדרך, בור, אבן או חזירי בר, אבל הצעד הקרוב הבא תמיד קיים.

חוכמת החושך היתה הכלי היחיד שלי במסע החדש, עם תודעה חדשה, בו היה עלי לרקוד שוב ושוב עם הלא נודע.

גם בתוך החושך הכי גדול ידעתי שאצא משם, ושהירח יאיר לי את הצעד הבא.

לא חשוב איך אצא, הצעד הקטן הבא תמיד קיים, ואיתו הידיעה מה עלי לעשות.

זוהי הידיעה באי ידיעה.

מתוך החושך למדתי את מלאכת האיפשור. בכל פעם אני לוקחת את הצעד הקטן הבא, מתוך ידיעה לאן אני רוצה להגיע בסוף, והסכמה לוותר על האיך זה יקרה.

כשאני לא מתכננת הכל לפרטי פרטים, אני עושה מקום לבריאה לרקוד את הריקוד שלה ביחד איתי. כך, אני עושה צעד, הבריאה עושה צעד, אני צעד, הבריאה צעד.

ככה יוצרים קסמים.

הגיבו לפוסט עם חשבון פייסבוק

רוצה לקבל את בלוג החופש שלנו?

עוד מאמרים

סיפורים קצרים

מפתח הקוטביות

פרק מתוך הספר” “הכל חדש”/ רונית לב הדרקון נאלץ לקיים את הבטחתו ולאפשר לי לישון. צנחתי ממוטטת על

בלוג Yoga Dance

עונג בעיר הגדולה

גם טיפול שיניים יכול להיות מענג, מנקודת מבט שונה. יום בתל אביב.  יונה גדולה מתיישבת על עמוד החשמל

הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ

"הכל חדש: השראה לחיים בחופש"