לפני 15 שנה באמירים סיפרתי לאנשים ששוקולד לא צריך סוכר.

“אתם תראו, יום אחד סוכר יהיה מחוץ לחוק!” נהגתי לומר אז בסדנאות, מתעלמת מהפרצופים של נראה לך באמת?? וגם מה זה השטויות האלו?

חלק קראו לי חדשנית, קראו לשוקולד שלי “השוקולד של הדור החדש”, אבל בשביל הרוב הייתי מוזרה.

“שוקולד התגלגל אלינו למערב כמו במשחק טלפון שבור. ממזון אלים שהוקדש לריפוי אצל האינדיאנים הוא עבר דרך האצולה ומעמד הפועלים ואיכשהו הפך לממתק רווי סוכר וחלב”.

אחלה ממתק אמנם, ובכל זאת, להשתמש בשוקולד רק בתור ממתק ולהתעלם מכוחות הריפוי שלו זה כמו להיות עם דייסון ובכל זאת לעבוד עם מטאטא.

אפשר גם וגם, בטח.

אבל, אם יש לך דייסון בבית, להשתמש רק במטאטא יהיה קצת מוזר, לא?

לפני 15 שנה זה היה רעיון קצת קשה לעיכול 😊 ומזל שהשוקולד לפחות היה טעים ומתוק ואף אחד לא הרגיש שאין בו סוכר…

 

השבוע קיבלתי את הפרצופים האלו שוב, ולא בגלל הסוכר.

החלטתי לפתוח את המרחב שלי ולשתף את מתנות הקקאו עם כל מי שירצה.

טקס הקקאו הוקדש לריפוי וחיבור אל הלב.

הקבוצה מגוונת. חלק במעוף של חגיגות יום הולדת, בין הבירה לשנאפס. חלק כאובים פיזית וחלק כאובים נפשית. כולם חגיגיים ומצוחצחים, הגיעו לדלית אל כרמל בהזמנה של הקקאו, הזמנה של הלב.

“אף אחד לא יכול לרפא אתכם באמת חוץ מאתם את עצמכם, דרך החיבור ללב”, אני משתפת אותם במסע הריפוי העצמי שאני עברתי. “כשמתחברים ללב כל ריפוי יכול להיעשות כהרף עין, אם רק מסכימים לכך”, המשכתי.

ללא ספק זה רעיון מוזר. אולי מוזר כמו הרעיון ששוקולד לא צריך סוכר. לפחות .

“בסך הכל באנו הנה לפלנטה ליהנות”, אני אומרת להם בעודי לוגמת שלוקים גדולים מהמשקה שלי. “אבל ממש כמו במשחק הטלפון השבור, איפשהו בדרך פירשנו לא נכון את הקיום שלנו, (אדם וחווה, מישהו?), והבנו שסבל הוא חלק בלתי נפרד מהקיום האנושי”.

“זה ממש מעצבן אותי לשמוע את זה. החיים מלאים סבל וכאב. זה הרי בלתי נמנע”, אמרה אחת הנשים.

אז נכון שבודהא קבע שהחיים הם סבל. ובכל זאת, כאן אני רוצה לדייק. כאב הוא חלק בלתי נמנע בחיים, אבל הסבל קשור לתודעה שלנו.

כל מי שביקר בהודו וראה את הפחונים ואת העוני העצום של מומבאי, שלא נתפס עם השלווה, הצבעוניות, ותחושת הכל ב-סדר, יודע בדיוק על מה אני מדברת.

אשכרה נראה, שאפשר להיות עני ולא להיות אומלל מזה? אולי רק בהודו!

נכון, כשהכאב אומר את דברו אולי קשה להיות בהוקרת תודה.

ומה עם האפשרות לכאוב ובאותה נשימה להיות פשוט ניטרלי, זה מה שזה?

אריאל זילבר ניסח את זה טוב יותר ממני:

בלי להיות או לא להיות
אני פשוט ישנו
בלי שום דבר אשר כדאי
למות למענו
בלי תקוה ובלי יאוש
אני פשוט צופה
כמו תייר על העולם
והוא כל כך יפה

סיפרתי להם על המפתחות האינדיאניים. המפתח הראשון, “כל אבן נמצאת במקום שלה”. תפיסה מזרחית שמזכירה לנו שאפשר לוותר על המאמץ. לחיות בשלווה ובקבלה של הכל. כי הכל באמת, ב-סדר.

ואז שמנו את כל המילים בצד, וניגשנו לחוות את זה.

רקדנו, חוללנו, חשנו את החופש שבהוויה.

גם הזוג שחגג יום הולדת והיה בשיא האושר, וגם הזוג שהיה בקביים וחולל על הריצפה, כולם חוו את אותו הדבר: הוויה חופשית.

כמו בשיקוי קסמים, ערבבנו את הכאב, עם השמחה, העונג והעצבות דרך הגוף, המוזיקה, התנועה.

באותם רגעים הפכנו משהו גדול הרבה יותר מהגוף שלנו: נזכרנו שאנחנו נשמה נצחית בתוך גוף פיזי.

חווינו שאנחנו יכולים להיות גם וגם.

כשאנחנו זוכרים את כל מי שאנחנו באמת, החופש אפשרי בכל מצב.

כי חופש זה מי שאנחנו באמת.

הגיבו לפוסט עם חשבון פייסבוק

רוצה לקבל את בלוג החופש שלנו?

עוד מאמרים

חופש ויצירה

אמא לתלתלים

רגע לפני שקפצתי למים הסתכלתי לעצמי בעיניים ווידאתי שאני לא עושה את זה כדי לחסוך כסף. ממש לא.

בלוג Yoga Dance

האם מוות יכול להיות דבר שמח?

כשאמא שלי מתה העולם שלי התמוטט, כמעט בן לילה. הגוף שלי התמוטט, החברים שלי נעלמו, העסק שלי קרס,

הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ

"הכל חדש: השראה לחיים בחופש"