לאפשר או לזמן ?? ומה באמת ההבדל?

היתה זו אחת השבתות הנדירות של תחילת ינואר אבל דווקא אז ישנתי רע.

שבת כזו שמגיעה פעם ב, עשרים מעלות ושמש אמיתית ולא בלופרית. שבת, שכולם רוצים לצאת החוצה, להוריד את הסוודרים ולחגוג את החיים. אבל בלילה לא ישנתי טוב. קמתי באמצע הלילה, התהלכתי מוטרדת בבית, יודעת שאין סיכוי לחזור לישון, מהלילות המוזרים האלו. חיממתי כוס חלב, משהו שאף פעם לא עשיתי באמצע הלילה, הרי תמיד יש פעם ראשונה ומשהו בי פתאום נרגע. כמה ימים לפני כן רבתי עם חברה ועצב מילא אותי. בשקט של החושך יכולתי להיות עם העצב הזה, לאפשר לו להיות בלי הפרעות.

ביום הכי מדהים של החורף מצאתי עצמי בתשע בבוקר עייפה. קצת כמו הנגאובר רק בלי הכיף של השנאפסים. כל מה שרציתי היה לרבוץ על הספה ולבהות. התכתבתי עם חברה בוואטסאפ על זימונים. כולן מדברות פתאום על לזמן, מזמנות זוגיות, מזמנות שפע. זה לא הולך ככה, ניסיתי להסביר לה, שזימון זה סוג של שליטה, בדיוק הפוך מלאפשר. כשאנחנו מזמנות לחיים שלנו, קסם לא יכול להתרחש. אמנם נקבל את מה שרצינו, אבל באותה חבילה סביר שנקבל גם שק של צרות. אבל הייתי עייפה אפילו בשביל זה, פשוט הנחתי.

חברה אחרת שולחת לי תמונה של החתול שלה, “שתהיה לך שבת כיפית כמו צ’יז על הספה“, זה בדיוק מי שהייתי באותו הרגע, צ’יז על הספה. אלא, שידעתי שהיא תהיה כזו. ידעתי שלמרות העייפות, הכבדות והשנאפ-לס הנגאובר, היא תהיה מדהימה. מין ידיעה פנימית כזו, שבה לא חשוב מה אעשה, גם אם ממש לא אעשה כלום, הכל בסדר.

המשכתי לרבוץ על הספה, שעת הצהריים מתקרבת בנחישות, עלי להחליט מה לעשות, אבל אני לא מסוגלת לזוז. פשוט כבדה.

דפיקה בהולה על הדלת. עכשיו? זה לא שאני מוקפת אנשים, בכל זאת אני חיה בלב כפר דרוזי.

-“מי זה”?

-“זאת אני אליזה”, השכנה מלמטה מפתיעה אותי, “בואי עכשיו, יוצאים ללקט”

-“מה?”

-“עכשיו, עכשיו. את מוכנה?” היא מסתכלת עלי בחלוק סגול ומתחת פיג’מה של וונדר וומן. אליזה כבר מכירה את הרגלי הבוקר המוזרים שלי ואת מבט הבוקר המטושטש שלי, אפילו שכבר צהריים.

-“אההה”

-“עכשיו, את באה?”

לוקחת נשימה. “כן. תני לי חמש דקות רק לזרוק עלי משהו?”, טסה למקלחת, להעביר שטיף, שמה את הבגד הראשון שאני מוצאת ודוחפת בקבוק שתייה ולחמניית שיבולת שועל לתיק בתור ארוחת הבוקר שעוד לא הספקתי לאכול.

-“מה, ככה את הולכת?” השכן מסתכל על הכפכפים, “אנחנו הולכים לשדה”.

-“כן”, קופצת לבית להביא נעליים, שיהיה, למרות שיודעת שלא צריכה אותם.

הגענו לשדה שטוף שמש. פקקי תנועה אדירים בכיוון הנגדי, אנשים ועומסים בכל מקום אבל אנחנו לבדנו לגמרי.

חולצת את הכפכפים. כפות רגליים ערומות נוגעות באדמה. לפני יומיים ירד גשם , האדמה עדיין רכה, נושמת את הגשם לתוכה. צועדת יחפה בתוך שדה חובזות. אליזה השכנה מלמדת אותי על ההבדל בין חובזה, שנחשבת בית המרקחת של הטבע, לבין נופיחה, שכשמה כן היא, מקור לבעיות עיכול. שולפת סכין, שהספקתי להכניס בדקה התשעים לתיק ומתחילה להכין לי שקית חובזות. שיעור הליקוט הראשון שלי התחיל ואפילו לא תכננתי כלום. בינתיים נגאח קוטף לנו שומר, חובזה טריה הולכת עם שומר, בצל, שמן זית ולימון.

כשסיימנו ללקט מתיישבים עם שקית ענקית של פקאנים שנקטפו לא מזמן, קחי, הם מגישים לי. בטבע החושים נפתחים. אני עדיין יחפה אחרי ימים ארוכים של גרביים ונעליים. כל פקאן הופך ארוחת גורמה, מתענגת על כל ביס. לוקחת כמה צעדים ומשתרעת כמו שאני לתוך ים מהפנט של חובזות. לא עוד איכפת לי מכלום. מגישה את העייפות שלי לאדמה ורק מאפשרת את החיבור המתוק, הפשוט והכה מזין.

אז מה ההבדל בין לזמן לבין לאפשר?

לאפשר זה להיות בניטרליות, יהיה אשר יהיה.
לזמן זה לשים כוונה, זה לתת הוראות עבודה לבריאה, “את שומעת? הנה, עשיתי לך רשימה, בקטנה“.
אלא שבאותו הבוקר לא היתה לי שום כוונה שזה יהיה כך או אחרת, רק ידעתי שיהיה מדהים. לא משנה אם אהיה כל היום בפיג’מה ולא אעשה שום דבר, אם אקח את עצמי ואסע לבניאס או שסתם תחטוף אותי השכנה לליקוט חובזות.

כשאני בידיעה, אני מאפשרת לדברים להיות ולאנרגיה לשרת אותי. ואז כבר לא חשוב, אני יכולה להיות עייפה או לא, לאכול או לא, אני לא צריכה להתאמץ

. אני יכולה להיות ממש כמו צ’יז, חתול מפונק ועצל, שאמא שלו נושאת אותו בדיוק לאן שהוא צריך להגיע.

כשיצאנו משם אמרתי, “תודה”.

-“את לא צריכה לומר לנו תודה, אנחנו משפחה”.

-“תודה לבריאה, תודה לשמש, תודה למרחב הזה ותודה לכם, שאתם חלק מהבריאה”.

 

רוצה לקבל את הניוזלטר שלנו?

עוד מאמרים

לחיות בחופש

האפשרות הקסומה לטעות

היום קמתי בבוקר והחלטתי לאפשר לכל נשות דלית אל כרמל שיעורי יוגה חינם למשך שבועיים. זה לא היה

חופש וטבע

להתאהב מחדש

החניתי את הרכב ליד בית הקברות, שואלת את עצמי אם זה מזל רע להחנות דווקא שם. חושבת, שלו