החופש הוא בתוככן. זה לא משהו שמישהו חיצוני יכול לתת לכן ולא משהו שמישהו יכול לקחת מכן“.
הן לא רואות, שכשאני אומרת את זה יש לי דמעות בעיניים.

בוקר יום ראשון, סדנת שוקולד לשלושים פועלות ייצור במפעל.

כשאני חושבת על פועלת ייצור עולה לי הקטע הקלאסי של איי לאב לוסי, שתמיד מצחיק אותי נורא.

אבל החיים הם לא שוקולד. כל מה שהנשים האלו עושות זה להיות חלק מפס ייצור, חלקן בכלל לא מדבר עברית. בתחילת הסדנה הן יושבות קפואות על הכיסא, מחזיקות את התיק חזק. אני מנחה אותן להרפות רגע את האחיזה בתיק.

בואו תצעקו את השם שלכן, תביאו את עצמכן לכאן.

טועמות שוקולד משובח, בואו נאפשר לעצמנו להתענג. מה זה חופש בשבילכן?

בסוף הסדנה כולן משתוללות צוחקות ועליזות, המנהלת שלהן לא מאמינה.

-“מה שמת בשוקולד, קנאביס?”

-“לא, רק אהבה”.

אבל אז הגיע תורי.

לחיות בחופש זה לא רק להגיד מילים יפות אלא גם לחיות אותן. עבודה עם קבוצות היא אזור הנוחות שלי, זה טבעי עבורי וחסר מאמץ, לגרום לאנשים לשמוח. אבל בחיים האמיתיים אני די פחדנית.

ואז הגיע קיר הטיפוס.

הסדנה התקיימה במרחב של פארק אקסטרים, עם באנג’י, שלל קירות טיפוס ושעשועי אדרנלין מהסוג שמעולם לא חיבבתי. אני מאלו, שמעדיפות להישאר באזור הבטוח. אלא, שברגע בו התכוונתי לחזור לרכב התחיל גשם סוחף, שלא איפשר לי לצאת מהמתחם.

אז. קיר טיפוס?

האתגר בטיפוס הוא בעיקר תודעתי, מעורר את הפחדים, שהצלחתי להשתיק היטב, להגיע לחזית.

-“זה לא מסוכן?”, השאלה הראשונה שאני שואלת.

ליאור, הבעלים של המקום, איש מתוק וסבלני, מסביר לי, שזה ממש בטיחותי אבל המילים לא מספיקות, אני רוצה לחוות.

אל קיר הטיפוס אני עולה עם המון רעש פנימי לגבי זוגיות. האפשרות להיות בקשר ולהישאר בחיים. אחיינית שלי התארחה אצלי בסוף השבוע עם בן הזוג שלה. הם בשלב המעבר, שבין ירח הדבש של החודשים הראשונים, למהות האמיתית של הקשר, בו מגדירים גבולות ומתחילה איזו הפרדה בין הצרכים השונים. הוא רוצה שילכו למסיבה של חברה שלו, היא אחרי יום ארוך, רוצה להישאר בבית.

-“אני מכירה אותו, אם אני אגיד לו שאני עייפה הוא יגיד לי ממי, תעשי מה שטוב לך”, היא עדיין מאוהבת בו נורא, אבל זה לא עובד ככה. הוא די מתבעס ומשכנע אותה לבוא איתו בכל זאת.

-“בזוגיות, צריך להתפשר, נכון?”, היא מבולבלת.

-“לא, בזוגיות טובה את מקשיבה קודם כל לצרכים שלך”. היא חיילת צעירה אבל אנחנו מדברות שיחות של לב, על פחד מנטישה, ועל האפשרות להיות אותנטית וקשובה לצרכים שלי גם בתוך רגש סוחף.

קל לי לדבר, אבל בעצמי אני מעדיפה לשמור על הנוחות שלי, כבר כמה שנים מתרחקת מכל אפשרות לקשר רומנטי. לא אפליקציות או שטויות, מפחדת שכל דבר יפרק אותי, ישבור לי את הלב.

מתחילה לטפס. הטיפוס עצמו קלי קלות, מרגישה כמו לטאה, בא לי עוד. אלא שיש קאץ’, ברגע שאני מסתכלת למטה עולה בי פחד הישרדותי עתיק, ששואל איך לעזאזל אני יורדת את כל זה. למרות שאני יודעת שאני קשורה ומאובטחת, הראש אומר לי לעצור הכל כי תכף אני הולכת להתרסק ולמות.

מנסים להגדיל גובה לאט, הסבלנות של ליאור נוגעת לי בלב, הוא מסוג האנשים שעושים את מה שהוא אוהבים, בתשוקה. מתחילה במטר, אחר כך מטר וחצי. הנחיתה למזרן עם הרתמה באופן מפתיע היא דווקא החלק הכי כיפי.

מתחילה להיכנס לעניינים. מטפסת גבוה. לכמה רגעים שוכחת את עצמי ופתאום נעצרת. הגעתי לצומת, עלי להחליט לאן ממשיכה. נזכרת במשפט הדרקון מתוך הספר שלי:

“הכל מתחיל בצומת קטן ובלתי מורגש, שבו אנחנו בוחרים, פחד או אהבה. רק אהבה תחזיר אותך הביתה, רונית”

אהבה תאמר לי להמשיך לטפס, פחד יאמר, איך לעזאזל את יורדת משם. למוח זה בלתי נתפס, אשכרה אפשר לקפוץ מקיר ולהישאר בחיים. אולי זה הפחד של כולנו להתרסק, לא חשוב ממה, מאיזה וירוס או אולי מהחיים עצמם.

בדיוק כשממלא אותי אותו פחד הישרדותי מוכר ואני מתמלאת באימה, הכתף שלי פתאום מסתובבת לאחור ויוצאת מהמקום שלה. “אוווץ'”, אני צורחת מבהלה.
אני מכירה את הכתף שלי היטב, היא יוצאת מהמקום כשאני מרגישה שאני לא מסוגלת, שהחיים פשוט גדולים עלי.

ליאור שומע את הצרחה, צועק לי מלמטה פשוט ליפול, אלא שגם זה מפחיד אותי נורא.

ברגע האמת הזה, ארבעה מטרים מעל האדמה, על קיר הטיפוס, אני לגמרי לבדי.

ברגע הבא אני מחליטה אם היום הזה הולך להמשיך בדרמה, חדר מיון, אמבולנס. במקום זה לוקחת נשימה עמוקה, מוצאת בתוכי עוגן חדש והכתף חוזרת למקומה כהרף עין.

לוקחת נשימה נוספת ומתמסרת לחבל שלוקח אותי למטה, עשיתי את זה.

מגיעה למטה, ליאור אוסף אותי ובלי להסס אני עולה שוב. יודעת שפתחתי בתוכי חדר נוסף, העזתי להדליק שם את האור, להסיר קצת אבק.

לא היה לו מושג מה עברתי שם למעלה. החוויה היתה שלי והיא היתה אמיתית ואי אפשר היה לרמות שם כי הגוף תמיד מראה לנו את האמת. בכל פעם שאני מרשה לעצמי לעשות עוד קצת משהו שלא נוח לי, אני יוצאת לחופש.

חופש זה לא לללנד ולבבות, זה לחיות עם כל הפלטה של הצבעים וכשעולה הפחד, או מה שזה, והוא הרי עולה, אני יכולה להסתכל לו בלבן של העין, לקחת נשימה ולבחור בחיים. רק כשאני יכולה לחיות באמת את כל פלטת הצבעים שלי, אני מאפשרת לאנשים בנוכחות שלי לחיות את כל פלטת הצבעים שלהם, וזה חופש אמיתי.

מה ריפאתי בקיר הזה אני לא יודעת. אבל ביום למחרת במפגש ביודנסה הזזנו את האגן, נמסנו בתוך ענן של אהבה והכתף רקדה אהבה גם היא. בתום השיעור יצאה מהשיחים חתולה כאילו חיכתה לי בסבלנות שאסיים, צעדה אלי בבטחה. איכשהו החליטה שאני אמא שלה, התחילה לינוק לי את האצבעות ולגרגר בנחת. מעולם לא היה לי חתול, אני לא מבינה גדולה בבעלי חיים אבל מצאתי את עצמי פתאום מתיישבת על האדמה והחתולה מיד קופצת לחיקי. כאילו קבענו להיפגש, הכל שם היה מוכר ופשוט. הקשר האחרון שלי עם בעל חיים היה בגיל עשר עם הכלב שלי. הוא מת כעבור שנה בלי שום הסברים, משאיר אותי עם לב מרוסק, היה החבר הכי טוב שלי. אחריו לא הסכמתי יותר להתקשר לבעלי חיים. אבל דורה הלכה אחרי, מיד קפצה לאוטו שלי, ועלתה בביטחון לבית שלי, כאילו היא איזה כלב ולא חתול.

תודה קיר טיפוס, שאיפשרת לי לבחור בחיים.

הגיבו לפוסט עם חשבון פייסבוק

רוצה לקבל את בלוג החופש שלנו?

עוד מאמרים

סיפורים קצרים

מפתח הקוטביות

פרק מתוך הספר” “הכל חדש”/ רונית לב הדרקון נאלץ לקיים את הבטחתו ולאפשר לי לישון. צנחתי ממוטטת על

הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ

"הכל חדש: השראה לחיים בחופש"