חופשי כמו עיט

שריף הוא גאון.

ממשלת הודו קלטה את זה מהר. בגיל שש עשרה הוא עזב את הכפר הקטן במחוז קשמיר ואת המשפחה ונשלח ללמוד באירופה מטעם הממשלה.

הוא לא נראה הודי ולא מתנהג כמו הודי. צבע העור שלו בהיר והעיניים מלוכסנות.

“אני איש העולם”, הוא מעיד על עצמו.

הוא שייך לשבטים של מרכז אסיה, צפון הודו.

היום בגיל שלושים הוא מסיים דוקטורט באוניברסיטת חיפה על האקלים.

“בחרת נושא חם”, אני מעירה והוא צוחק.

נפלתי עליו בכרמל ממש מתחת לאוניברסיטה. מילולית, נפלתי עליו.

התחלתי את ההליכה כמו תמיד מאוחר מדי, גונבת זנב של שקיעה.

הליכות בחושך אני הכי אוהבת. כשיש לי שאלה אני מגיעה אל ההר. מתוך החושך אני מקבלת את התשובות. כבר שנתיים צועדת בשביל הזה, מכירה כמעט את כל הפרצופים הצועדים בו.

אבל הפעם תן הגיח מהשיחים וחסם את השביל.

החושך שייך לבעלי החיים, החלטתי לחזור על עקבותיי. לא שמתי לב שאדם נוסף צעד שם.

גם הוא מהמוזרים שהולכים בלילה בהר.

לימדתי אותו לעצור ולהסתכל על הכוכבים, וכך נולדו הליכות הלילה שלנו בכרמל.

דיברנו על נשרים ועיטים. עבדתי במשך שנה עם דורסים בחי בר, בסמוך לשביל שלנו.

הוא מספר לי על ריקוד העיט, ועל הכבוד העצום שחולקים לעיטים במרכז אסיה, היכן שהוא גדל, ובמיוחד בטג’יקיסטן. מסתבר שזו ארץ של שבטים עתיקים.

בדיוק לפני יומיים רקדנו אצלי את ריקוד העיט. מרגש לגלות שזו לא המצאה שלי אלא חכמה עתיקה שקיימת בפלנטה.

“אז מה יש לך לומר על האקלים?”

הוא צוחק, חוכך בדעתו מאיפה להתחיל.

“היום אי אפשר בלי מדע, כי מדע יודע להוכיח את כל מה שאנחנו חושבים או מרגישים. היום מדע יודע לייצר תחזיות מדויקות על סמך העבר”, הוא פותח. אני חשה את הלהט שהוא מנסה לכבוש. הוא ממשיך.

“מה שאנשים לא מבינים שגם אם הטמפרטורה הממוצעת עולה רק ב0.1 מעלות, מבחינתם זה לא משנה, אבל זה קריטי מבחינת האיזון של כדור הארץ. זה אומר שהים הולך לעלות על גדותיו”.

“צונאמי?” אני שואלת והוא שותק. מהטון שלו אני מבינה שזה הרבה מעבר.

“זה אומר שכל המבנים וגורדי השחקים ליד הים ייעלמו”.

אנחנו מסתכלים לעבר הים. אורות חיפה נוצצים מתוך החושך.

“אפשר לראות את הים מדלית אל כרמל?” הוא שואל.

“לא ממש, אולי רק מכמה מקומות על ההר”, הים מהפנט את שנינו בנצנוצים שלו.

“את יודעת, אנשים שופטים לפי מה שהם רואים. אף אחד לא ממש מצליח להבין עד כמה הים מזוהם היום. מנפט, משאריות של פלסטיק. מבחינתם מה שהם רואים זה מים, לא מעבר”.

נכון, כולנו ראינו איזו תכנית טלוויזיה על האוקיינוסים והפלסטיק. אבל לשמוע את זה מפי האנשים שחקרו ולא רק קראו בעיתון זה שונה. אני מסוקרנת לשמוע עוד.

שריף לא מנסה להבהיל או לזרוע פאניקה. יש בו את שיקול הדעת שיש במדענים. מבחינתו הכל נמדד, אמפירי ומדויק. זה מה שזה.

אנחנו נעצרים ליד שיח מרווה. אני נהנית מהקרירות של הערב. גחליליות חגות סביבי, ממש גיחה לארץ הפיות.

הוא ממשיך, ” פעם בכל בית היו חופרים באר. עשרה מטרים מתחת לאדמה יש בארות, עוברים מים. השיח שואב את המים מהבארות האלו וככה הוא חי כל השנה. אבל כשכל המבנה של כדור הארץ ישתנה בגלל האקלים אז לא ברור אם העצים והצמחייה יוכלו לשרוד”

“כל זה בגלל בני האדם?” הוא ממשיך ללכת. הקצב שלו מהיר, לא כמוני נעצר בכל הזדמנות.

“רק חלקית. אבל גם בגלל שזה חלק מהתהליך הטבעי, התחממות” הוא עונה ומוריד במעט את רגשות האשמה שלי. לא אנחנו הרגנו את אמא אדמה, תודה לאל! אמא פשוט החליטה לשחרר קצת, הגיעה לגיל שבו היא אומרת “עכשיו אני!”, בא לה על איזה טיול מסביב לפלנטות חדשות.

במילים אחרות, אמא עוזבת. מדענים חוזים את זה ורק אנחנו אומרים, שטויות.

הטיול כמעט מגיע לקיצו.

אנחנו נעצרים על סלע ומסתכלים על הכוכבים. אני מסדירה את הנשימה.

“זה מהיר לך?”, הוא פונה אלי.

“לא, מה פתאום”, צעירים אוהבים ללכת מהר, התרגלתי.

האסדה ברקע מנצנצת מתוך המים. כמעט התרגלנו גם אליה. אני מנסה לא לחוות שום דיעה, זה מה שזה.

“חלק מהקולגות שלי אומרים שהגענו לסוף העולם. את חושבת שנחזור לפה שוב?” הוא שואל והפעם תורי לצחוק, “איפה שיש סוף יש התחלה. כוח החיים חזק מהכל”.

הפגישות הליליות שלי עם שריף פוגשות אותי בצומת בחיים.

אני חיה בכפר דרוזי והמון מבקשים ממני סיורי טעימות. להכיר את הפנינים של דליה, איפה הפלאפל הכי טוב ואיפה הכנאפה הכי שווה.

תשוקת הלב שלי לוקחת אותי לריקוד הנשר עם הקקאו והילינג. לחולל את עצמנו במלואנו.

למי איכפת מריקוד, אני תוהה לעצמי, מי בכלל יבוא לדבר כזה.

כל יום כל כך מלא בפני עצמו בשאלות, התרגשות, תגליות חדשות. סוף העולם נראה לי רחוק ולא שייך.

“אתמול מת הקרנף האחרון”, הוא קוטע את המחשבות שלי. “אם נשאל אנשים כולם יגידו, הקרנפים חיים באפריקה, אבל היה רק זוג אחד ואתמול מת הזכר. כשהנקבה תמות המין כולו ייכחד”, הוא מנסה להראות לי בפנטומימה כי שנינו לא בדיוק יודעים איך אומרים קרנף באנגלית.

“פיל?” אני מנחשת. אוקיי, ניחוש מטומטם, פילים יש בכל מקום.

אני חוזרת הביתה.

שריף מחויב למחקר שלו מעל לכל הדברים. אין לו זמן להסחות דעת ולנשים. אני מתמוגגת למפגש עם גבר צעיר שיש לו תשוקות אחרות חוץ מסקס, חתונה ומה יגידו ההורים.

מכינה לי תה לבנדר, דורה עוקבת אחרי במבטה הסקרן, היא עוד תינוקת.

חושבת לעצמי, אם באמת סוף העולם מגיע. איך הייתי רוצה לבלות את רגעיי כאן בפלנטה?

“אכול ושתה כי מחר נמות?” או “בוא נרקוד עד אור הבוקר” ?

נזכרת במשפט של שריף,

“אם את מתחברת לתרנגולות את לומדת לגרד את האדמה ולהתקוטט על פירורים.
אם את מתקשרת עם עיטים, את לומדת לנסוק לגבהים עצומים”.

ריקוד העיט איט איז.

הגיבו לפוסט עם חשבון פייסבוק

רוצה לקבל את בלוג החופש שלנו?

עוד מאמרים

סיפורים קצרים

מפתח הקוטביות

פרק מתוך הספר” “הכל חדש”/ רונית לב הדרקון נאלץ לקיים את הבטחתו ולאפשר לי לישון. צנחתי ממוטטת על

הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ

"הכל חדש: השראה לחיים בחופש"