נשיות מעין הדרקון

ביום שני בלימודים אני בוכה בלי הפסקה. צוחקת ובוכה, זוללת מתוק עם מלוח ושוב מתוק. מכירה את הצונאמי הרגשי הזה, יום לפני וסת.

אני מאושרת על הוסת הזו יותר מתמיד, חיכיתי לה. מקשקשת עם חברה והעיניים שלי מלאות דמעות, “את תראי, מחר אני בוסת”.

בריג’יט מסתכלת עלי במבט מוזר. אירית אמיתית עם עיניים כחולות תוצרת חוץ, בת חמישים פלוס. לבושה בסטייל ותמיד מביאה שוקולד משובח. אני מחבבת אותה, אולי בגלל זה.

“כלומר, את לא תראי”, מתקנת את עצמי, “אני אראה”.

חבורת הבנות נעצרת, כולן נועצות בי מבט. לומדות ביחד תודעה חדשה, מקבץ נשים בשלות ועסיסיות, כולן במנופאוזה ואני. אני מכירה את המבט הזה מצוין. זה מבט של, “הא, את עדיין בלונה פארק ההורמונלי שלך, חכי חכי, כשתגיעי לגיל שלנו וכבר לא תהיה לך הוסת הזו, תראי איזה שקט יהיה לך. פשוט לא תאמיני כמה התעסקת בזה כל החודש, כמה מחשבה שמת על כל הפעמים שאת מבייצת או לא, ומתי לעזאזל תגיע הוסת ותגאל אותך עד שיתחיל המרוץ מחדש”.

בימי ההמתנה הדרוכים, הצלחתי להבין את רכבת ההרים של נשים, שהוסת שלהן לא סדירה. אלו שמחכות להריון או בטיפולים כאלו או אחרים. תחושת חוסר האונים מול הגוף הזה, שעושה בנו כרצונו.

עד כמה הרחם שלנו מגדירה אותנו ביננו לבין עצמנו כנשים?

כשהכל בסדר, כמה מאתנו מתייחסות אליה? טופחות על הרחם באהבה, חוגגות לה הצלחות בכל חודש? מרימות לה באיזה “תודה מותק, אין כמוך אלופה?”
כמה מאתנו זוכרות לנוח, כשהגוף מבקש לוסת את עצמו?

אבל כשמשהו לא עובד שולפות את הפנקס, רשימת התלונות הארוכה, והזהות, הו הזהות הנשית שלנו.

מי אנחנו בכלל ללא הוסתות המפוארות שלנו? מה מגדיר את הזהות שלנו כנשים?

אסתטיקה? רכות? בן הזוג שלצדנו (או לא)?

ובכלל, מותר לי להיות רכה וגם קשה, אסתטית וגם לא, ועדיין להיות נשית?

השבוע ערכתי קטע בספר, דו שיח עם דרקון בנושא נשיות.

מצרפת באהבה.

פסח שמח.

(הערה: כמובן, נשיות אינה קשורה לג’נדר או להעדפה מינית, היא קיימת אצל כולנו, בכל גוף)

שיחה עם דרקון: מתוך “הכל חדש”/ רונית לב

“אני כל כך מפחדת להיות נשית”, אומרת לו. מאיפה זה הגיע פתאום, לא ידעתי. נכנסנו למחילת הארנב, בלי אף מושג לאן תוביל.

האפשרות, שיום אחד אצמיח שדיים ואהפוך אישה כמו אמא שלי ואחותי נראתה לי מאז ומעולם כמו סוף העולם. החינוך המזרחי שקיבלתי בבית, כיוון אותי לחתונה מגיל צעיר. מבחינת אמא שלי, החיים מתחילים אחרי שמתחתנים ותפקיד האישה לשרת את הבעל, לדאוג שיהיה מבסוט. כשהייתי נופלת, במקום לחבק היתה מנחמת, “עד החתונה זה יעבור”.

–”עד החתונה? אמא, אני רק בת שבע”.

–”לא נורא”, אמא מחייכת חיוך מסתורי, “עד החתונה זה יעבור”, מדמיינת עצמי מתחת לחופה, הינומה לראשי, המכה שחטפתי בברך החלימה כליל.

לחיות בבית מזרחי זה אומר, שמגיל צעיר אמא אוספת עבורי מתנות לחתונה, סדינים, סירים, מגבות. בהתחלה רק מגירה, ואז מדף, שעם השנים הפך ארון שלם, כולו מתנות לחתונה. אמא לימדה אותנו, שאישה מוגדרת דרך הגבר שאיתה. כדי להיות נשית ועדינה אני צריכה גבר חזק, שיגן עלי, וכדי ליהנות מהחיים עלי קודם כל להתחתן.

בגיל ארבעים וקצת התחלתי להבין, שאני לא יכולה להמשיך לשים את החיים שלי על הולד ולחכות לחתן, שיגאל אותי מייסוריי ויעשה לי בית. קניתי לעצמי את הבסיס, שאני זקוקה לו. ספות, סירים, מכונת כביסה, אבל זה לא הספיק. היה עלי לשנות גם את התודעה.

“בן הזוג שלך לא הופך אותך אישה, לא הילדים שלך ולא הגוף המשתנה”, אמר פתאום הדרקון, קוטע את מחשבותיי.

“רק כשאת מוכנה לקבל את האור שלך ואת כל מי שאת באמת, אז נולדת בך מריה מגדלנה”, גלים של עונג מתפשטים מהמוח שלי וממלאים את הגוף, כמו להיכנס לתוך בריכת חמימה ביום קר. אני חווה, שגם נשיות מקורה בתודעה. מושיטה יד לקערת עגבניות השרי האורגניות, שמונחת על השיש לידי. טועמת עגבנייה וכל תאי הגוף שלי רוטטים בוויברציות מתמשכות של עונג, כמו אבן שנזרקת לתוך אגם עמוק, שמרכזו בוקע מהרחם שלי.

נשיות, רונית, היא לא תפקיד, שאת נושאת על גבך כמו צלב בדרך ייסורים. נשיות קיימת בזכות עצמה, כשאת קיימת, והאהבה שלך היא המניע לכל הפעולות”.

הממ, חושבת לעצמי, אם כך, נשיות היא בכלל תדר. לרגע נוגעת בגוף שלי, מוכנה להתייחס אליו. הגוף, שתמיד התעלמתי ממנו או התלוננתי. הגוף הזה, שהיה בתפקיד לשרת אותי. הגוף הזה, שאף פעם לא היה מספיק טוב. לפתע אני תופסת אותו באופן שונה. חשה את הרכות שלו, שמעולם לא הבחנתי בה קודם לכן. כמה הוא עגול, כמה העור שלי חמים וקטיפתי. מוצאת עצמי מלטפת אותי לראשונה בחיי בחושניות רוטטת, מתענגת על המגע הפשוט, צוללת לתוך האגם הזה והוא אינסופי.

 

 

הגיבו לפוסט עם חשבון פייסבוק

רוצה לקבל את בלוג החופש שלנו?

עוד מאמרים

סיפורים קצרים

המסע האחרון

ברגעים של משבר, כאשר הכל נראה היה אבוד וחסר תקווה הייתי חוטפת את אמא לטיול. “אולי ניסע להילולה

כל מיני

אבדן התמימות

“אני הופכת חתול”, אני מתוודה לבנות בלימודים. “יופי, אולי גם תגדלי זנב?” מציעה שרונה. שלושה ימים אחרי, אני