לאפשר ריפוי בעזרת תודעה (וקצת שוקולד)

בגואטמלה עדיין אפשר למצוא פה ושם אנשים, שמדברים עם קקאו, קיט היה אחד מהם.

נקלעתי לגוואטמלה בלי שום תכנון מוקדם. בשנת 2018 מפרק הירך שלי היה במצב גרוע מתמיד. לא היתה שום סיבה הגיונית לנסוע לשום מקום, ובדיוק בגלל זה נסעתי.

זוג מכרים סיפר על שמאן, שחי באגם אטיטלן ועורך טקסי קקאו. קיט היה אמריקאי היפי כבן שישים וחמש, שהתגורר בגוואטמלה עם בת זוגו. היתה להם קהילה קטנה של צעירים חובבי קקאו, לצד עוברי אורח כמוני, שעצרו לטקס על הדרך.

קיט ידע לבחור את הקקאו המיוחד, שמתאים לטקסים שלו. “לא כל פול, לא כל חקלאי ולא בכל עונה, צריך לדעת איך לדבר עם הפולים, והם מכוונים אותי בכל פעם”, נהג לומר.

איך הגעתי לגואטמלה, פשוט קפצתי על הטיסה בלי להבין או לחשוב. עשרה ימים, ששינו את עולמי. בניגוד לקוסטה ריקה הירוקה והאקולוגית, שהזמן כמו לא הטביע בה את חותמו, בגוואטמלה השכנה תרבות המאיה עדיין מפעמת, לוחשת סודותיה מבין ההריסות.

לא ציפיתי, שדווקא שם, בינות לכאב, לשברים ולקקאו, אמצא לראשונה את החיבור ללב, ויום אחרי טקס הקקאו הראשון שלי אדלג בהרים כאיילה.

בטקס קקאו שותים משקה עשוי עיסת קקאו, שהיא בעצם פולי קקאו טחונים. השומן המצוי בזרעי הקקאו, הוא חמאת הקקאו, הופך את הפירורים לנוזל סמיך, הקרוי ליקר קקאו או עיסת קקאו. את עיסת הקקאו ממיסים עם מים חמים ליצירת משקה שוקולדה.

לפולי קקאו נאים, שלא עברו עיבוד יש תכונה פיזית וגם אנרגטית, לפתוח את בלוטת האצטרובל, המכונה גם העין השלישית, ולחבר אנשים ללב. קיט, כמו כל בני המאיה, שקידשו את הקקאו, התייחס ללב בתור שער ליקום כולו.

טקס הקקאו התחיל בהרמת כוסית מחויכת לקקאו, למלאכים ולישויות האור ושתייה משותפת של המשקה על מרפסת ביתו, שעל גדות האגם. היינו קבוצה קטנה שכל אחד עבר בה את התהליך האישי שלו.

התחושה של הלב הנפתח היתה עוצמתית ומוכרת. כאילו הלב היה שם תמיד ורק חיכה בסבלנות שאתפנה מעיסוקיי ומרשימת התלונות הארוכה שלי, ואבחין בו. היה זה כמו לצלול לתוך מימד של שקט ומתיקות. תחושת הזמן והמקום לא היתה עוד חשובה, יכולתי להימס שם לנצח.

אבל מה לי וללב נפתח, כשאני בקושי מצליחה ללכת צעדים ספורים. קיט הנחה אותי בטקס לחבר את הלב לירך ואת הירך ללב. ברצינות? כאילו שבשביל דבר כל כך פשוט הייתי צריכה לחצות אוקיינוסים ויבשות. זה היה יותר מדי קל.

אבל משהו קרה כי ביום למחרת הכאבים נעלמו ומצאתי עצמי מטפסת בהרים של גוואטמלה כאילו עשיתי זאת כל חיי. גומעת את ריח היער והאדמה הרטובה, מתמזגת עם החיים סביבי, חזרתי הביתה!

היתה זו התחלה של תודעה חדשה וחיבור ללב, אבל אז לא הבנתי את זה. רק ידעתי שנרפאתי, או ליתר דיוק, אפשרתי את הריפוי.

עם חזרתי ארצה צירופי מקרים מוזרים הביאו לשיקום מפרק הירך שלי בזמן קצר. ההסכמה להירפא נעשתה בגוואטמלה, וכאן בארץ נשאר הריפוי הפיזי.

-“זה כמו שאת נוסעת לירושלים, מבחינתך כבר הגעת, למרות שטכנית את עדיין צריכה להגיע לתחנת האוטובוס, לקנות כרטיס, ולעשות כל מה שצריך כדי להגיע לשם”, אהבתי את הדימויים של ירדן.

באורח פלא אישרו לי פיזיותרפיה, בלי שום מאבק או תחנונים. והרי לפני הנסיעה, האורתופד קבע נחרצות: “פיזיותרפיה רק אחרי ניתוח”.

הפיזיותרפיסטית, מתוקה וסבלנית, בחרה בי כמקרה לדוגמה בכנס מומחים למפרק הירך. “הבעיה שלך היא גמישות יתר, ניתוח לא היה פותר כלום”, הופתעתי לשמוע את אבחנת המומחה. גמישות היתר שלי, שהייתי כה גאה בה כרקדנית, לא היתה דבר מבורך אחרי גיל 40.

-“המפרקים שלך נוטים להישחק מהר יותר מאדם ממוצע”, בישרו לי, “ייקח לך קצב כפול מאדם רגיל לפתח שרירים ואם תפסיקי ספורט השרירים ייעלמו מהר יותר מאשר אצל אדם רגיל. בכל מקרה אסור לך לרוץ, לקפוץ או לעשות תנועות חדות”.

יכולתי לדמיין עצמי צפה בגאווה בתוך קערת מולים ברוטב שמנת, יין לבן ושום בינות לחברותיי הרכיכות. גשם של אגוז מוסקט מגורר נוחת על ראשי כפתיתי שלג. אלא שהייתי עדיין בגוף אנוש. איזה עתיד צפוי לי כרכיכה אנושית, תהיתי, זאת היה עלי לגלות.

הפתעה נוספת נחתה עלי דרך סרטון קצר בנושא המסתורין של כאב. מסתבר, שאין שום קשר בין כאב לבין היכולות של הגוף. במילים אחרות, הגוף של כולנו לא מאוזן, אבל לא כל חוסר איזון בגוף כואב, ולהיפך, לא כל כאב קשור לחוסר איזון. ההבנה הזו גרמה לי לקחת בהתבוננות שונה את התוצאות של בדיקת הMRI  שחרצה את גורלי, כשהבנתי, שלגוף בעצם אין שום בעיה עם חוסר איזון.

קורס המורות ליוגה נשית העמיק את ההבנה שלי, “מפרק הירך קשור לצמתים של החלטות בחיים שלנו, מפרק הירך הימני קשור להחלטות לאן ללכת בעולם”, למירה היו כל מני קסמים, פיתולים ותנוחות, שהחזירו אותי לאט לאט לעצמי. קודם כל לדמעות שלי, לחופש לבכות ולחוש את הגוף שלי מחדש.

ביוגה הנשית למדנו קודם כל לעצור ורק לנשום. משם הגיעו הצלחות קטנות, לשבת על הרצפה, ללכת. בפעם הראשונה נולדה בתוכי חמלה והקשבה לגוף שלי, נולדה בי רכות חדשה, ויכולתי לראשונה להניח לרשימת התלונות, הכעסים והדרישות מהגוף, שהייתי כה מורגלת אליהן.

כך או כך, כולם אמרו אותו הדבר, הדרך היחידה לשקם את המפרק היא דרך תנועה ותזוזה, רק לא קיבעון. צעדים יחפים ומהוססים על חוף הים, התארכו מדי יום בעוד קצת, “את צריכה לא לפחד להגיע לגבולות של מפרק הירך שלך” אמרה לי הפיזיותרפיסטית. משבוע לשבוע הכאב התמוסס ואיתו הפחד האדיר שלי מהחיים.

-“איך אפשר להיות חופשיה”, שאלתי את קיט לפני שחזרתי ארצה.

-“את תגלי בעצמך בקרוב”, הוא חייך אלי. רכשתי כמה חבילות מהקקאו הסודי, וחזרתי ארצה.

הגיבו לפוסט עם חשבון פייסבוק

רוצה לקבל את בלוג החופש שלנו?

עוד מאמרים

סיפורים קצרים

המסע האחרון

ברגעים של משבר, כאשר הכל נראה היה אבוד וחסר תקווה הייתי חוטפת את אמא לטיול. “אולי ניסע להילולה

כל מיני

אבדן התמימות

“אני הופכת חתול”, אני מתוודה לבנות בלימודים. “יופי, אולי גם תגדלי זנב?” מציעה שרונה. שלושה ימים אחרי, אני