“אז מה את עושה בחיים?”, מוזר לי שגבר ממש מתחיל איתי, כך בצהרי היום, בלי אפליקציה.
כמה אומץ צריך היום כדי לגשת לבחורה ולבקש את הטלפון שלה.

לוקחת נשימה, מה לעזאזל אני עושה בחיים, “אני סופרת”, זה יוצא בטבעיות.
חושבת לעצמי, איך אני מעזה לקרוא לעצמי סופרת. אבל האמת שבלי לשים לב רוב הזמן מוקדש לספר שלי. כתיבה הפכה בן הלוויה הקרוב ביותר, היחיד שיכול להבין אותי, הפסיכולוג, החבר, המאהב.
איפה השוקולד? כמו בן בכור שקצת מפנה את המקום כשמגיע אח חדש. הוא גם שם, איפשהו.

“אשתו של אחי סופרת, אחרי הספר הראשון הוצאת הספרים כל כך התלהבה שהיא משלמת לה שלושת אלפים דולר בחודש כדי שתכתוב ספר שני”, הדולר כאן הסגיר אותו, בארץ להיות סופרת עשירה זו משאלה רומנטית, לא יותר. ובכל זאת עליתי על נתיב, שאין לי מושג לאן הוא מוביל אבל נראה, שהוא לוקח אותי יותר מאשר אני לוקחת אותו. לא ביקשתי או חלמתי להיות סופרת בדיוק כמו שלא ביקשתי להיות שוקולטיירית. אבל כשלא היתה ברירה, ימים שהיו כל כך אפלים, שהייתי זקוקה לכתיבה כמו חמצן לנשימה הבאה, מתוך הכאב והחושך נולד הספר שלי.

יורדת לכנרת בפוסט קורונה, כל מה שאני באמת מסוגלת עכשיו זה להימרח בטבע, לאפשר לגוף לאזן את עצמו. עולה בי מחשבה, שהקורונה היא סוג של מחלה אוטואימונית של האנושות. כאילו האנושות תוקפת את עצמה דרך הוירוס המהונדס גנטית הזה. המחשבה הזו מעציבה אותי, ואז קורה משהו מדהים. אני מגיעה לכנרת והטבע כאילו מגיע עד אלי, והוא כל כך תמים ופגיע וכל כך רוצה לחיות.

להקת ברווזים מגעגעת שוחה באגם כאילו אנחנו בפאקינג ציריך, מאושרת לשחות בינות לבני האדם. אנפות לבנות מתעופפות בנחת, ולהקה של שפמנונים. דווקא הם היו די מפחידים, הגיחו שחורים ועצומים מתוך הסלע שנחתי עליו, שניים ענקיים כאלו תכף נצמדים אלי, אלא שמיד אחריהם צצו שלושה בייבי שפמנון, שוחים בטור, בזה אחר זה, וכולם רוצים לחיות. להקות ענק של דגים מברכות את בוא האביב. באותו הרגע אני מבינה, שהטבע כל כך פגיע והוא יגיע רק למי שהוא בטוח, שלא יפגע בו.

הטבע כנראה לא יגיע ליהירים, לגאים, לאלו שליבם קשה כמו אבן. אבל כששחית במספיק מנהרות אפלות, וטעמת טעמו של בוץ ורפש לא אחת וריככת את השריונים ואת כל ההגנות שלך, אז הטבע יכול להגיע עד אליך, הוא מרגיש מספיק בטוח. כשאפשרת את הפגיעות שלך ואת לא מפחדת ממנה יותר, אז הטבע יחשוף בפניך את הרכות שלו, את ההמבלנס, רק אז הוא ייחשף במלוא הדרו. כשהתרככת, כשנפגעת והאמון שלך רוסק לרסיסים פעם אחר פעם, ועדיין נותרה בך פעימת חיים. בחרת בחיים למרות הכל .

הטבע כל כך ריגש אותי, שהסכמתי לפנות מהמים שתי כוסות חד פעמיות ששייטו באגם, כבר התיידדתי עם משפחת השפמנונים, זה בכל זאת הבית שלהם. חשבתי על המשפחה ששתתה מיץ והשאירה את הכוסות לנצח לשחות בכנרת, בטח גם שם היו ילדים חמודים כמו הבייבי שפמנון, זה מה שאנחנו, המחלה האוטואימונית של האנושות.

ואז בחורים כמו שלומי, מכורים לניקוי חופים. סיפר על עצמו בגאווה שהוא נכה צהל. לא שאלתי איזה סוג של נכות למרות שהיה משתף בשמחה. חושבת על זה, שאחרי שהחיים שברו אותך, אתה מעריך יותר את הדברים הקטנים, כמו את זה שאתה באמת יכול לנקות את החוף משאריות פלסטיק. הכל גורם לי לבכות.

“אפשר אולי להחליף טלפונים”, גבר ממש מבחין בי, זה די מרגש. עם יד מלאה פלסטיקים שאסף ותכף יזרוק לפח הסמוך. לא רוצה להיות בשום צד, לא בצד שכועס על המלכלכים או מריע למנקים, זה מה שזה.

“היי, ואוו, תודה זה באמת מחמיא”, עוצרת את הנשימה ומסתירה עם החצאית את הרגליים השעירות, בכלל מה ההגדרה לאישה, עייפתי מהגדרות, “פשוט, אני לא בעניין של גברים”, אוקיי, הסתבכתי, מנסה לתקן, “כלומר, אני לא בעניין של נשים”, תוהה אם אפשר לומר לו שאני בזוגיות מספקת עם חתול או שזה יישמע מעט מוזר. “גם לי יש את הנכות שלי”, אני מסכמת, תוהה ביני לבין עצמי אם אי פעם תחזור לי התמימות כמו משפחת הברווזים, שנותנת אמון בבני האדם אחרי הכל.

הגיבו לפוסט עם חשבון פייסבוק

רוצה לקבל את בלוג החופש שלנו?

עוד מאמרים

סיפורים קצרים

מפתח הקוטביות

פרק מתוך הספר” “הכל חדש”/ רונית לב הדרקון נאלץ לקיים את הבטחתו ולאפשר לי לישון. צנחתי ממוטטת על

הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ

"הכל חדש: השראה לחיים בחופש"