ברגעים של משבר, כאשר הכל נראה היה אבוד וחסר תקווה הייתי חוטפת את אמא לטיול.

“אולי ניסע להילולה של רבי שמעון בר יוחאי?” הצעתי לאמא יומיים לפני ל”ג בעומר.

אמא אהבה במיוחד את ההילולה במירון.

מדי שנה נהגה להגיע אלי לאמירים הסמוכה, ומשם לנסוע להילולה. אלא שהפעם ההיא כבר עזבתי את אמירים ואמא היתה בכיסא גלגלים עם מטפלת צמודה.

הופתעתי לגלות כמה הייתי גאה להסיע את כיסא הגלגלים של אמא שלי. בכל זאת אמא בכיסא גלגלים עדיף על לא אמא בכלל. הרגשתי כמה יקרי ערך היו החיים, שהונחו בתוך הכיסא. הגוף לא היה חשוב, רק הנוכחות שלה איתנו.

“לא יודעת, נראה איך נקום בבוקר”. בימיה האחרונים אמא לא היתה מתכננת דבר. אם קמה בבוקר היה זה בגדר נס. כל יום שעדיין חיה היה מתנה יקרת ערך עבורה.

התפשרנו על חדרה.

משימת השיפוץ של הדירה של אמא הגיעה לסיום. אמא רצתה לראות את הבית שלה בפעם האחרונה. מסע הפרידה התגנב אלינו כמו חתול, בשקט גמור ועל קצות האצבעות.

ארזנו את המטפלת ואת כיסא הגלגלים. לא סיפרנו לאחים לאן אנחנו נוסעות. אמא היתה חלשה והם היו מתנגדים לנסיעה. הרכב של אמא הפך לאמבולנס המשאלות ואני זכיתי להיות הנהגת.

כשהסעתי אותה ברכב שלה, הרגשתי את האחריות האדירה שמונחת על הכתפיים שלי, כמו משקולת ענק, להביא אותה ליעד בבטחה. שמש אביבית היתה ביננו והרבה שתיקה.

“ההנאה שבאיטיות”, אמא שברה את השתיקה, “סעי כבר!”

העזתי לעשות כמו שביקשה. נסעתי מהר והתנגשתי קלות ברכב שהחנה לפני. לרגע הפכתי הילדה הלא זהירה, ששברה צלחת. מכווצת כולי חיכיתי לגערה מאמא. אבל לאמא החדשה לא היה עוד איכפת.

לא נגרם נזק והמשכנו לנסוע, אבל אני הרגשתי ממש נורא לגבי זה.

“אז מה קרה?” היא התעצבנה, כמו מאשרת לי להפסיק לפחד מהחיים. זו הייתה הגישה החדשה שלה: התנגשויות קורות, צלחות מתנפצות, אז מה.

האמא שגידלה אותי הייתה שונה. אישה רצינית, מעולם לא צוחקת. “אידכ סאייבה[1]“, היתה גוערת על אחותי הגדולה אם העזה לשבור צלחת. גם בתור ילדה לא שיחקה איתי, הייתה מדי עסוקה בלהציל את העולם.

אבל פתאום נולד בה משהו אחר. משהו שובב.

בדרך לחדרה עצרנו לקנות מים ופירות.

“תדחפי אותי מהר, יותר מהר!” מבולבלת מהדרישה המוזרה שלה, רצתי איתה בחנייה של הסופר כאילו היתה אולם החלקה על הקרח לפחות.

דחפתי את הכיסא בכל הכוח, עד שמכשול בדרך קטע את הפנטזיה שלנו, עצר את הכיסא בפתאומיות. אמא נשמטה על המדרכה, חסרת יכולת לחוש כאב.

מה עושים עכשיו ולמה לעזאזל לא המציאו חגורות בטיחות לכיסאות גלגלים, אני חושבת לעצמי בעוד רותי המטפלת מגיחה מאי שם ומרימה אותה.

“שוב הפלת אותה”, גערה בי. במשחקים שלנו הייתי מפילה את אמא שוב ושוב.

לא היה לי איכפת שנפלה. אהבתי לראות את אמא מתענגת על הרוח ועל תחושת התנועה שחזרה לה. באותם רגעים הפכנו שתינו ילדות.

אמא היתה זקוקה למטפלת רק לחודשים האחרונים. אף מטפלת לא הסכימה לעבוד אצלה אבל לרותי לא היתה ברירה, זה היה או לעבוד עם אמא או לחזור לבולגריה.

רותי היתה בתחילת שנות החמישים לחייה. בולגריה ענקית עם כפות ידיים גרוסטקיות, כאילו יצאו ממשפחת אדמס. היתה לא אימהית בעליל, וחיבבנו אותה אולי בגלל זה.

הגענו לחדרה, פוגשות את הנקודות הקטנות שהיו חלק משמעותי מהחיים שלה, בית הכנסת, תיבת הדואר שבשכונת שלמה. משם המשכנו למסעדה הוותיקה בחדרה, אופרה. אמא הזמינה ריאות במיץ והתענגה על כל ביס.

המשכנו לבית לראות את השיפוץ. אמבולנס מיוחד העלה אותה בכיסא מתאים לדירה בקומה השנייה.

“בוא עוד שעתיים”, ביקשנו מנהג הטקסי אמבולנס שלנו.

אמא שלי ביקשה קודם כל לשבת על המיטה שלה. שם לא התאפקה וברח לה פיפי. אמא החזקה, שיודעת תמיד הכל, הפכה בן רגע ילדה מבוישת, נבוכה מהגוף שלה.

בשבילי אמא לא היתה הגוף. היא היתה הניצוץ בעיניים שאף פעם לא כבה.

מה עכשיו אני אמורה לעשות, כשהורה מתבגר התפקידים מתהפכים, אלא שסירבתי להיפוך הזה. כאילו אם אסכים להתבגר אמא תמות. עד לנשימה האחרונה שלה הייתי הילדה הקטנה מתחת למעטפת המגנה שלה.

“למי איכפת מקצת פיפי”, אמרתי, “עזבי שטויות”, ענן של חמלה עטף פתאום את הלב שלי. לא הכרתי רגש כזה לפני כן. זכרתי היטב את הפעמים שברח לי פיפי בתור ילדה. למה לעשות עניין מפיפי, כל עוד יש אמא מאחוריו.

כל נשימה איתה כשהיא עוד בגוף היתה זכות, כל השאר היה שולי.

רותי החסונה, שבעצמה היתה מבועתת מהשיגרה שנשברה לה, הפכה המבוגר האחראי. היא הביאה מגבת והחליפה לה בגדים.

“בואי נעזוב הכל וניסע למירון”, זרקתי רעיון מטורף לאוויר.

השעה היתה קרוב לתשע בערב, זה היה זמן לחזור הביתה, אבל אמא הסכימה.

הוצאתי מהמקפיא קינוח שוקולד אלגנטי שהכנתי במקרה יומיים לפני כן. כזה שהולם בדיוק את המסע האחרון עם אמא. בתוך גביעים שקופים חגיגיים נח לו מוס שוקולד בשלוש שכבות, שכבת שוקולד מריר, שכבת פירות יער ושכבת גנאש שוקולד לבן פיסטוק. כל גביע עוטר בשבבי פיסטוק ונגיעה אדומה של פטל.

אמא, שמעולם לא אהבה את השוקולד המוזר והבריא שלי, הפעם התענגה על כל ביס. אכלה לאט ואפילו אמרה שהיה לה טעים. כאילו, כשאישרה את השוקולד שלי על הדרך גם אישרה אותי. אחרי הכל, לא יכול להיות שהכל היה טעות אחת גדולה.

*********

להגיע למירון ברכב פרטי ערב לפני ל”ג בעומר זו משימה בלתי אפשרית.

המחסומים התחילו מכרמיאל. כל כמה מטרים שוטרים קשוחים דורשים אישורי כניסה, שמן הסתם לא היו לנו.

להפתעתי לא היה צורך בהרבה מילים. יכולתי לחוש הילה ענקית אופפת את דמותה של אמא כמו בציורי הקדושים בכנסייה.

“אנחנו למירון”, אמרה בשקט.

“יש לכן אישור מעבר”?

“לא”.

“אין בעיה, תעברו”.

המחסומים נפתחו בזה אחר זה באישון לילה, כמו שערי שמיים שנפתחים בדרך, שכולה מוארת במיוחד עבורנו. לנו נותר רק לפסוע בה ללא כל מאמץ. השוטר הקשוח ביותר בכל מחסום, הפך בן רגע לילד אחוז יראת כבוד תחת מבטה השלו.

כך התקדמנו, עד למחסום האחרון, זה הסופי והשמור ביותר, שהכניס אותנו עם הרכב עד לקבר הצדיק עצמו.

נותרתי ללא מילים. רוצה לכרוע על ברכיי לנוכח הקדושה שבקעה ממנה.

“אני אחכה לך באוטו”, אמרתי בקצרה, כמו בכל פעם כשהסעתי אותה למירון.

לא אהבתי להשתטח על קברות צדיקים בעיניים דומעות, להדליק נרות, לתת נדבות בקופות צדקה מרשרשות. העדפתי להישאר באוטו הרחק מההמון.

אמא פתחה את דלת הרכב, ופנתה אלי באותו השקט הרך, שבקע ממנה פתאום באותו הלילה.

“תזכרי מי היתה אמא שלך”, אמרה לי ויצאה.

נותרתי מצומררת בחושך בתוך המכונית.

המפגשים שלי עם אמא היו תמיד בחושך. התפקיד שלי היה ללוות אותה בלילות, באשפוזים התכופים בבית החולים. אהבתי לישון לידה מצונפת על כיסא. מקשיבה לנשימות שלה וחשה כמו ברחם, עטופה ומוגנת באהבה שלה, זו שחיברה בין שתינו מלכתחילה.

שם, בשתיקות של הלילה, יכולנו להבין זו את זו, בממד שמעבר לזמן ולמילים.

אמא נכנסה לרכב לאחר התפילה, זוהרת כמו היתה התגלמות אליהו הנביא בכבודו ובעצמו. את הדרך חזרה בילינו שלושתנו בשתיקה, ערניות ומובלות באור, בחסד ובהודיה.

אם היא צריכה למות, עכשיו היא יכולה, הופתעתי מהמחשבה שעלתה בי. בפעם הראשונה הסכמתי לשחרר אותה לדרכה.

אנחנו לא מסוגלים לחזות מראש מתי תתרחש פרידה מאהובינו. רק במבט לאחור נבין, שתמיד ידענו. היינו לא מוכנים ומוכנים באופן מושלם באותה הנשימה.

*********

“מה קרה לאמא, היא כאילו איבדה בבת אחת את כוח החיים שלה”, אחותי התקשרה אלי יומיים לאחר הנסיעה מוטרדת.

“לא יודעת, מה קרה לה?” שאלתי בפליאה.

לא סיפרנו לאחים על ההרפתקה הלילית. אמא הציעה בשובבות, שנשאיר את ביננו וכיבדתי את בקשתה. כמה חסד לחיות בעולם הזה וכמה חסד לעזוב אותו.

לאחר אותה הנסיעה לא הגעתי יותר לביתה.

מספר ימים לאחר מכן הגוף קרס. אמבולנס הבהיל אותה לטיפול נמרץ ובעודה מחוסרת הכרה אך נוכחת בכל מקום, קיבלתי את הזכות לישון לצידה בפעם האחרונה בבית החולים בינות למכשירים המצפצפים, שכה אהבתי.

מאמא שלי למדתי לחיות את החיים כאילו כל יום זה היום האחרון.

למדתי ממנה לחיות את החיים בערנות, לתפוס את המקסימום שאפשר בשתי הידיים. קארפה דיאם, לא כקעקוע מגניב או מגנט לתלות על המקרר, אלא כהוקרת תודה על כל נשימה, פלאית, יקרת ערך. לא משהו, שאפשר להתרגל אליו אי פעם. כך, החיים הופכים טיול מרגש, חד פעמיים ונצחיים בו זמנית.

 

[1] בערבית: הידיים שלך שמאליות

הגיבו לפוסט עם חשבון פייסבוק

רוצה לקבל את בלוג החופש שלנו?

עוד מאמרים

סיפורים קצרים

מפתח הקוטביות

פרק מתוך הספר” “הכל חדש”/ רונית לב הדרקון נאלץ לקיים את הבטחתו ולאפשר לי לישון. צנחתי ממוטטת על

הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ

"הכל חדש: השראה לחיים בחופש"