מה הקשר בין לדבר ערבית לבין לחיות בחופש?

נתקעתי במוסך בירכא.

זה הזמן לטיימינג, בעיר היה עולה כפול. הגעתי מאוחר, הטיפול התעכב. בשתיים בצהריים מצאתי את עצמי אבודה.

“עוד כמה דקות ממש”, נביל מבטיח לי. שני אנשים עובדים במרץ על הרכב שלי. את נביל אני מכירה עוד מהימים שגרתי באמירים, הוא מכיר את האוטו שלי עוד כשהיה מבריק וחדש.

אני יוצאת מהמוסך ומחכה מחוץ.

חייבת צל, עכשיו.

משעינה את המצח שלי על גזע של עץ לימון, חם בטירוף. תוהה אם אני מסיגת גבול, מישהו גר כאן. אני מתבוננת על שתילים מאושרים של נענע ובזיליקום. מי דואג לכם? אין גדר בשום מקום.

אישה מבוגרת יוצאת מהבית וצועקת אלי בערבית.

“סליחה, אני מצטערת, לא ידעתי שזה בית שלך”, באמת לא תכננתי את ההפתעה הזו.

“אבל למה את לא נכנסת הביתה?” היא שואלת אותי בערבית.

“אה?…” אוקיי, לא ציפיתי לזה.

“בואי, אני מחכה לך”.

אני יורדת רגע למוסך לומר לו שאני אצל השכנה ונכנסת אליה.

הבית מורכב מסלון ערבי פשוט. אין שם ספות או טלויזיה, רק מזרונים לאורך הקירות.

אני מורידה את הכפכפים ליד הדלת ונכנסת לבית יחפה.

הרצפה כל כך נקייה, כמו שהבית שלי רק יודע לחלום עליו.

היא מציעה לי קודם כל קובה.

“אני לא אוכלת בשר”, אני מגמגמת בערבית

“זה לא בשר, זה הודו”, אני קולטת את האהבה שבמחווה שלה, רק מהאהבה האימהית הזו אפשר לשבוע.

היא מראה לי את הגינה שלה. צמחי תבלין שהיא מגדלת במרפסת. אני קולטת את האושר של הצמחים מתחת לידיים המלטפות שלה.

אני זקוקה למנוחה.

מתיישבת על המזרון. בא לי לשים ראש ולנוח בתוך החיק האמהי הזה.

“תשתי קפה?”

“אני לא שותה קפה. אפשר תה?”

היא קוטפת צרור עשיר של נענע ומבשלת עם מעט מים. אני תוהה לפשר היחס הזה שבין ההמון נענע למעט מים.

בינתיים היא מראה לי את הממלכה שלה .

הבן שלה הוא בעל המוסך. מתוך חלון בסלון היא משקיפה על המשרד שלו.

“הנה, מכאן אני מורידה לו קפה”, היא מצביעה על וו שמשתלשל מתוך חוט ארוך, ממש כמו שהיינו עושים בשכונה שלנו בשנות השמונים.

אמא של נביל לא מדברת עברית.

“את צריכה לדבר ערבית”, היא אומרת לי. היא צודקת.

היא מגישה לי את התה. תה מנטה מרוכז ועשיר, לא אשכנזי חיוור. לרגע אני מרגישה כמו בתוך מאהל בדואי. התה הזה משיב את נפשי ומעיף בבת אחת את כל העייפות של היום. לא בא לי לדבר, רק להתמזג עם המשקה המבורך הזה.

הטלפון מצלצל, הרכב שלי מוכן.

היא מציידת אותי בעוגיות פיסטוק, “אם את לא אוכלת בשר, תקבלי יותר עוגיות”.

**********

נתחיל בזה שאני לא שמאלנית ולא ימנית.

אני לא שייכת לאף צד במחנה (אלא אם היתה מפלגת שוקולד, וזה משהו אחר).

אני אוהבת את האדמה שעליה אנחנו חיים.

ובין אם נסכים לכך או לא, מחצית מאיתנו, הגרים כאן, הם ערבים.

היי, ערבים בחמש דתות שונות, זה מגניב. מוסלמים, נוצרים, דרוזים, צ’רקסים, ארמנים.

ובכל אופן, דוברי ערבית.

אני לא אחת מאותם יפות נפש שאומרת, “אני דווקא אוהבת ערבים”.

ממש לא.

אני כן אומרת, בואו נתעורר לרגע מהחלום המתוק שישראל היא איפשהו בבועה הצרה שבין תל אביב לראשון לציון. כי היא לא. יש לנו ארץ מדהימה! אבל כשאנחנו מכירים את כל השפות שלה, אנחנו מרוויחים יותר.

זה כמו להיות בעלים של ארמון ענק אבל לגור רק בחדר וחצי מתוכו.

זה פשוט:

בבלגיה כל ילד מדבר צרפתית ופלמית.

בשוויץ כל ילד מדבר שוויצרית וצרפתית.

בישראל? מדברים עברית.

ככה נראה שבוע בחיים של אישה יהודייה שמדברת עברית וגם ערבית

מתקשרת לשירות לקוחות מכבי כדי לקבל מרשם רופא למשחה.

עונה לי חאלד.

אני יודעת להגות את השם שלו נכון וזורקת פה ושם מילים בערבית בהגייה הנכונה.

חאלד האלוף מסדר לי את המרשם בהבזק. אנחנו מסיימים את השיחה כחברים.

משם אני ממשיכה לירושלים, ארוחת צהריים במלון אמריקן קולוני.

חייבת לציין ששם אני הישראלית היחידה, הרוב תיירים אמריקאים.

אני גם היחידה שלא לובשת בגדים יוקרתיים, אלא שמלה פשוטה יחסית. ונוהגת בסקודה ולא במרצדס.

אבל מה זה חשוב?

אני יודעת לברך את העובדים בברכות הנכונות, בתזמון הנכון ובהגייה הנכונה.

וזה מספיק. כדי לקבל את החיוך, את השירות הנעים.

זה מספיק כדי להרגיש מלכה.

הערבית שלי לא מזהירה. היא כמו ילד בכיתה גימל ולא מכיתת המחוננים.

אני לא הולכת להפגנות ולא מצפה ש”הערבים” יהיו החברים הכי טובים שלי.

אני רק יודעת להקשיב.

אני רק מקבלת שאני לא גרה כאן לבד. שעל הארץ הזו יש לי שותפים וכמו שהם יודעים לדבר עברית כך מן הראוי שאני אדבר ערבית. לפחות מילים בסיסיות, כדי לומר להם, היי, אני רואה אותך. היי, אני מכירה בקיומך, בקיום התרבות שלך, בקיום השורשים שלך.

ומי אלו הערבים האלו? הם חאלד, נגאח, נביל. יש להם אישה שמשגעת אותם לפעמים וילדים שמכורים לטיק טוק, בערך כמו לכולנו.

אנחנו לא בוחרים את השכנים שלנו, אבל אם כולנו כבר כאן, אפשר לפחות ליהנות.

 

הגיבו לפוסט עם חשבון פייסבוק

רוצה לקבל את בלוג החופש שלנו?

עוד מאמרים

חופש ויצירה

אמא לתלתלים

רגע לפני שקפצתי למים הסתכלתי לעצמי בעיניים ווידאתי שאני לא עושה את זה כדי לחסוך כסף. ממש לא.

בלוג Yoga Dance

האם מוות יכול להיות דבר שמח?

כשאמא שלי מתה העולם שלי התמוטט, כמעט בן לילה. הגוף שלי התמוטט, החברים שלי נעלמו, העסק שלי קרס,

הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ

"הכל חדש: השראה לחיים בחופש"