היציאה מהארון שלי

אם נודה על האמת, הישן כבר לא עובד יותר והחדש עוד לא ממש קיים. והפער הזה מוציא את כל השדים החוצה.

אחרי אחת עשרה שנה של סדנאות שוקולד הסתכלתי על השוקולד ואמרתי וואט דה פאק.

העולם השתנה כל כך. מה איכפת לי אם לשוקולד יש סוכר או לא. ומה זה כל ערמות הכלים שנשארות לי בסוף הסדנה, כשבכלל בא לי לסיים סדנה וללכת לחוף הים או סתם לאכול. בטח לא להתחיל לקרצף עכשיו שוקולד.

שוקולד הוא מזון התשוקה, ובשוקולד אי אפשר לזייף. בלי תשוקה אין שוקולד. והתשוקה שלי נעלמה בבת אחת.

חשבתי שזהו, יחסינו נגמרו. פתאום הכל הפך ריק.

הייתי בטוחה שלעולם לא אצליח, שאני מוזרה. למה אני לא יכולה להיות פשוט נורמלית כמו כולם.

ועכשיו מה?

החלטתי לנפץ את השוקולד על הרצפה לרסיסים קטנים ולראות מה קורה.

הסכמתי לריק.

לא היה לי כלום בחיים חוץ משוקולד. זה הרגיש כמו מוות לכל דבר והיה בעיקר מבלבל ומפחיד.

גם צריך להתפרנס לעזאזל.

בדממת המוות הסתכלתי פנימה לתוכי. כאבתי כאב עמוק, מיזגתי חלקים בעצמי שלא קיבלתי מעולם. רקדתי עם השדים, רעדתי מפחד פעם אחר פעם. לא תמיד הייתי בטוחה שאחזיק מעמד. זה היה סוער, מבהיל ואינטנסיבי.

עבדתי עם שני מטפלים במקביל. שניהם אמרו לי את אותו הדבר: תפסיקי להסתתר. תתחילי לשתף את המתנות שלך בעולם. עכשיו זה הזמן.

בלי לשים לב יום אחד הסופה נגמרה.

ואז הוא הופיע שוב, השוקולד.

התחלתי לתפור אותו מחדש, לפי המידות שלי.

קודם כל ויתרתי על ערמות הכלים. ועל פתיתי השוקולד שזלגו בכל מקום.

ברווח שנוצר הכנסתי את האהבות הכי גדולות שלי: ריקוד וריפוי.

קל, מאוורר ומוזר במידה הנכונה.

מוזר עד לפעם הראשונה שחווים, ומבינים ששוקולד עם ריקוד זה הכי טבעי בעצם. איך לא חשבו על זה קודם?

תכננתי לכתוב היום פוסט דרמטי וסוחט דמעות של יציאה מהארון אבל זה לא יצא ככה.

בעצם כבר יצאתי.

היציאה עצמה מפחידה אבל כשיוצאים והכל פתאום קל לא מבינים למה לא עשינו את זה קודם.

“אהבה עצמית זה כשאני מקבלת את כל החלקים שלי”, אמרה אתמול אישה יפה, צעירונת בת שבעים, שהשתתפה בסדנה שלי.

שבוע לפני כן נפגשנו באירוע למען העצים ליד הבית שלי. במקרה היא התיישבה לידי במעגל.

“אני עושה שוקולד טבעי”, לחשתי לה בחושך לאור ירח.

“אני אוהבת”, החלפנו טלפונים. בלי להבין היא רצתה את הסדנה החדשה.

בפעם הראשונה לא תכננתי כלום. הפכתי בעצמי שוקולד גולמי. אפשרתי לאנרגיה לקחת אותנו, לתבל, ללוש ולעצב אותנו כרצונה.

זה היה מפחיד ומרגש ובעיקר חדש.

אחרי שנתיים בהן למדתי לרקוד עם החושך, משהו חדש נולד בי.

לא אחת תוך כדי הסדנה שאלתי את עצמי, מה עכשיו? לא היה לי מושג. מתוך הכלום, מבלי לדעת, משהו צץ מתוך הגוף עצמו. טעמנו, התענגנו, חוללנו, כתבנו, השלנו קליפות.

בסוף הן שיתפו: פשוט חשת אותנו. אין לנו מילים אבל הכל היה מדויק כל כך. תודה שהבאת את עצמך בלי שום אג’נדה.

ועכשיו האומץ לצאת מהארון:

אני מספרת תמיד שהשמאנים שפגשתי בגוואטמלה ובקוסטה ריקה לימדו אותי איך להכין שוקולד מחולל ריפוי. אבל זה לא נכון. כשפגשתי אותם הבנתי שאני גם שמאנית של קקאו. תמיד הייתי, רק לא היה לזה שם.

וגם. הילרית. לא למדתי את זה מאף אחד. אין לזה שם או שיטה, אז מה. כבר עייפה מלהסתיר כשהמתנות האלו פשוט נוזלות מתוכי החוצה.

הסדנאות מתהוות מעצמן דרך אנשים שאני פוגשת במקרה. לעיתים בחושך מוחלט, בלחישה.

מאחלת לכולנו לצאת מהארון, מבחינה מקצועית, אישית, מכל בחינה. לקבל ולמזג עוד חלקים, לחגוג את המוזרות שהיא רק שלנו.

או מוטב לומר: הייחודיות.

 

הגיבו לפוסט עם חשבון פייסבוק

רוצה לקבל את בלוג החופש שלנו?

עוד מאמרים

סיפורים קצרים

מפתח הקוטביות

פרק מתוך הספר” “הכל חדש”/ רונית לב הדרקון נאלץ לקיים את הבטחתו ולאפשר לי לישון. צנחתי ממוטטת על

הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ

"הכל חדש: השראה לחיים בחופש"