החניתי את הרכב ליד בית הקברות, שואלת את עצמי אם זה מזל רע להחנות דווקא שם. חושבת, שלו היה דבר אחד שהמתים היו מבקשים ממני, זה שאחיה באמת, גם בשבילם.

נחל השופט הוא אחד המקומות האהובים עלי. יש לי מסלול קבוע לאורך הנחל, הפעם היה זה יום גשום במיוחד. אחרי כמה צעדים נזכרתי שהפונצ’ו נשאר באוטו. חוזרת על עקבותיי, ואז חושבת לעצמי, רגע, בסך הכל יש לי מעיל. מה הגרוע ביותר שיכול לקרות?

הגשם פסק, השמש יצאה לרגע, הכל נראה היה מבטיח, החלטתי להסתפק במעיל. ואז, בנקודה בה הייתי הכי רחוקה מהרכב שלי קלטתי פתאום, שאני נמצאת בתוך ענן. באותו הרגע שהבנתי את זה, כמו באיזה סרט מצויר, רעם אדיר מילא את השמיים. לוקחת נשימה ומאפשרת לגשם למלא אותי, מתמסרת לטיפות. בתוך כמה דקות נרטבתי עד לשד עצמותיי. המעיל האלגנטי לא באמת הגן עלי מהגשם. לוקחת עוד נשימה. נזכרת, זו רק התנסות של להיות רטובה, והרי ביקשתי את זה.

נזכרתי במשפט שקראתי באותו הבוקר מהספר שלי:

התוצאה מעולם לא היתה חשובה. לא משנה אם נגיע או לא ומתי. הדבר היחיד,
שהיה באמת חשוב, הוא עד כמה אפשרתי לעצמי לפתוח את הלב בדרך ולחוש,
להיות נוכחת עם מה שיש. בלי להיות צודקת, אלגנטית או בצד של הטובים.

איזה כיף פעם אחת לא להיות צודקת, לאפשר לעצמי לטעות, לשחרר שליטה. תוהה כמה עמוק אני יכולה להיכנס לתוך הטעות הזו. ממשיכה לצעוד. בשלב הזה גם נעלי הספורט נרטבו, הגרביים, הכל היה רטוב. ממשיכה, לגמרי לבדי, יש משהו כיפי בלצאת לטייל דווקא כשכולם מעדיפים להתכרבל בבית עם מרק חם.

בדרך ראיתי קשת בענן מלאה שליוותה אותי לאורך המסלול. תודה גשם, מדברת איתו, תודה תודה! באותו רגע הופכת ילדה, חוזרת מבית הספר בגשם, מאושרת על תחושת הטיפות שרוקדות איתי. האפשרות להיות אחת עם המים, חסרת דאגות, היתה כה מרגשת.

אלא שאז צצה בעיה נוספת. נעלי הספורט החלו להחליק על האדמה הסלעית שבקרבת הנחל. החלטתי לחלוץ את הנעליים. יחפה בנחל השופט בגשם סוחף. חשה את סוגי האדמה השונים מתחת לרגליים, פה ושם עוד קצת מחליקה ומתייצבת, מחפשת עלים לדרוך עליהם, נכנסת יחפה לשלוליות כשגשם עוטף אותי. המים חמימים. חוויה מרגשת כמו להתאהב מחדש. הראש מריץ לו את הקולות המוכרים, חורף, וירוס, קורונה, שלא תתקררי. לוקחת נשימה עמוקה. מרשה לעצמי להתמסר רק לחוויה של ללכת בתוך גשם. חוזרת להיות ילדה, סקרנית וחוקרת, נוכחת ברגע הזה. באותו הרגע הופכת גם לאמא, שאומרת לא נורא, תמיד אפשר לחזק עוד קצת את מערכת החיסון.

הטיול מסתיים, חוזרת לרכב. בוואטסאפ המשפחתי כולם מפחדים מהקורונה. נפרדת מבית הקברות. תודה על התזכורת, פשוט לחיות.

הגיבו לפוסט עם חשבון פייסבוק

רוצה לקבל את בלוג החופש שלנו?

עוד מאמרים

סיפורים קצרים

מפתח הקוטביות

פרק מתוך הספר” “הכל חדש”/ רונית לב הדרקון נאלץ לקיים את הבטחתו ולאפשר לי לישון. צנחתי ממוטטת על

בלוג Yoga Dance

עונג בעיר הגדולה

גם טיפול שיניים יכול להיות מענג, מנקודת מבט שונה. יום בתל אביב.  יונה גדולה מתיישבת על עמוד החשמל

הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ

"הכל חדש: השראה לחיים בחופש"