הצעד הקטן הבא

היה זה תורי לתורנות שמירה על אמא בזמן סופת שלג כבדה, שהתחוללה באמירים.
אמא היתה בדיוק אחרי ניתוח נוסף, והייתי אמורה לשהות איתה בסוף השבוע. אלא שהשלג הפחיד אותי ולא ידעתי אם אצליח לנהוג בסופה עד אליה. ביום שבת אזרתי אומץ ויצאתי מהבית לאמא. לא התקשרתי, פשוט נסעתי לשם.

כשנכנסתי הביתה נחרדתי לגלות, שמישהי אחרת שכבה שם במקומה. הניתוח שאמא עברה היה ניתוח במוח. הרופאים אמרו, שזה משהו קטן ולא מסוכן והאמת שלא ממש שאלתי. רציתי לדעת כמה שפחות. אמא לקחה את זה בקלילות וכל האחים צחקו ביחד איתה ביום הניתוח. כשהגעתי אליה הביתה היא נראתה לי מאוד מוזר. היא שכבה במיטה ורק רצתה לישון. זה בסדר, שאדם אחרי ניתוח רוצה לישון, אלא, שהיא נראתה לי מוזר.

-“אמא, בואי תקומי, תשתי כוס תה”.

-“לא, תעזבי אותי, אני רק רוצה לישון”.

-“אמא, בואי נאכל מרק”.

-“תעזבי אותי אני רק רוצה לישון”.

-“אמאאא”.

-“תעזבי אותי”, היא היתה נחושה לישון ואני התחלתי לחשוד.

התקשרתי מהר לאחי הגדול, “משהו לא בסדר עם אמא, תבוא עכשיו”.

אבל אי אפשר היה לבוא, היתה סופה. אחי, עובד חברת חשמל, עבד במרץ כל הסופ”ש.

-“תעזוב הכל ותגיע עכשיו, זה דחוף”, הייתי ברורה.

הוא הגיע כעבור זמן קצר.

-“אמא, אמא”, ניסה להעיר אותה גם.

אבל אמא בשלה, במיטה.

-“משהו לא בסדר, אני מזמינה לה אמבולנס”.

-“אולי היא רק עייפה, תני לה לישון”.

-“לא. אתה לא רואה? היא לא בסדר”.

ניסינו שוב. “אמא, תראי לנו שאת קמה אחרת נזמין לך אמבולנס”

-“תעזבו אותי, אני לא רוצה שום רופאים ושום בתי חולים. תנו לי לישון”.

בתוך זמן קצר הגיע אמבולנס עם שני פרמדיקים.

-“פרידה, הכל בסדר?”

-“כן, הכל בסדר, אני רק רוצה לישון”.

הם הסתכלו עלי, “אמא שלך רק רוצה לישון הכל בסדר איתה”.

-“לא, זה לא בסדר”.

-“אם אמא שלך לא רוצה ללכת לבית חולים אסור לנו מתוקף החוק לפנות אותה בכוח”.

-“אבל היא לא בסדר”.

-“אין לנו מה לעשות”, הם משכו בכתפיים.

הסתכלתי על אחי, שהיה בשלו, “אולי היא באמת עייפה ורק רוצה לישון”.

ידעתי שהיא לא בסדר.

-“אמא, תקומי. תראי לנו שאת בסדר”.

-“תעזבו אותי אני רק רוצה לישון”.

-“אמא, אנחנו לוקחים אותך לבית חולים”.

-“אני לא רוצה רופאים ולא רוצה לראות בתי חולים. אני רוצה לישון”.

אסור היה לתת לה לישון.

-“מבחינה חוקית אין מה לעשות”, אמרו הפרמדיקים, “נמתין כאן עוד שתי דקות. אם אין שינוי נצטרך לעזוב”.

הייתי נואשת אבל ידעתי, שחייב להיות פתרון.

נזכרתי בכל הפעמים, שגם לי לא היה חשק לקום מהמיטה, ואז היתה לי הברקה.

-“אמא, לא הולכים לבית חולים. רק תעשי צעד קטן”. זכרתי מעצמי, בכל פעם שאני מחליטה על פרויקט ענק וכל מה שבא לי זה להתחפר במיטה, הדבר היחיד, שאפשר לעשות, זה הצעד הקטן, שאפשרי לי ברגע הזה. משם הדברים מתחילים להתגלגל מעצמם כמו כדור שלג.

זה לא נוח אבל זה רק צעד קטן.

-“בואי אמא תרימי רק את רגל ימין, רק את רגל שמאל”. זה עבד, היא הסכימה להקשיב.

-“רק תשימי את הרגליים בתוך נעלי הבית. בואי רק תתרוממי מהמיטה”. בצעדים קטנים, בלי לומר לה שהולכים לבית חולים, הצלחנו לגרום לה לקום ולהתיישב על כיסא הפרמדיק.

היא היתה מאוד מבולבלת.

בכל פעם היה הצעד הקטן הבא. אנחנו רק יוצאים מהדלת. רק יורדים למטה. רק נכנסים לאוטו. הצעד הקטן הבא הוא תמיד אפשרי. גם כשהכל נראה אבוד, חשוך וחסר תקווה, הצעד הקטן הבא תמיד בהישג יד. לפעמים זה רק לקחת נשימה, להחליט שאני בוחרת בחיים. לפעמים זה צעד קטן ממשי.

הגענו לבית החולים. הרופאים איבחנו שיש ירידת מלחים, בתוך לילה איזנו אותה. היא חזרה לעצמה וקיבלה את החיים שלה במתנה.

יכולתי להסתכל על זה בתור הפאשלה הגדולה שעשיתי או בתור הגיבורה שהייתי. האמת, שזה לא היה חשוב. הצעד הקטן הבא היה המתנה הגדולה, שקיבלנו כולנו מהמסע הזה.

הגיבו לפוסט עם חשבון פייסבוק

רוצה לקבל את בלוג החופש שלנו?

עוד מאמרים

בלוג Yoga Dance

סירייה

מאחור היא נראתה לי ישראלית. שיער ארוך מתולתל, מעט יבש בגלל הקור וההבהרה. תהיתי אם היא מדברת עברית.

הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ

"הכל חדש: השראה לחיים בחופש"