על כעס וכוס תה

-“אני כועס”, אמר לי באחת הפעמים שהגיע אלי.

הוא בטח כועס עלי, חושבת לעצמי. מה כבר עשיתי. בכל זאת שמחתי בכל פעם שהגיע לבקר, אף פעם לא הודיע מראש, פתאום צץ, מפתיע לביקור קצר, יושב בסלון ומתעסק בטלפון שלו בחוסר סבלנות.

מסתכלת עליו, מנסה להכיל, איך אפשר לקחת לו את הכעס, להרגיע, לשמח את ליבו.

-“אכין לך כוס תה”, מנסה להסיח את דעתו וכבר נכנסת למטבח, שופתת מים בקומקום,

-“יש עוגה טובה שהכנתי הבוקר”, צועקת לסלון, כאילו העוגה תפורר את הכעס שלו וכולנו נהיה שוב מאושרים, כי ככה צריך.

-“הו, הו, שלום לך” מישהי מתיישבת מולי על הקומקום.

-“מי את”, שואלת אותה בחשדנות, מאיפה צצה פתאום.

-“אני הידיעה שלך”, היא מחייכת. “רק את יכולה לראות אותי”

-“מה את רוצה” לא סומכת עליה כל כך.

-“תסתכלי על עצמך”

-“מה יש להסתכל, חבר טוב במצוקה, אני רוצה לעזור לו”

-“מי ביקש ממך עזרה”

-“מה זאת אומרת מי, הוא כאן, לא? בטריטוריה שלי בכל זאת”

-אז מה?” היא מתעקשת. “הכעס הזה שלו, הוא חלק מהמסע שלו. מי רוצה לעזור לו?”

-“לא יודעת”

-“את כן יודעת”, היא נחושה.

שתיקה, אני לוקחת נשימה.

-“אוקיי, זה האגו שלי, שרוצה לעזור לו”, היא צודקת תכלס.

-“את לא יכולה לעזור לאיש כל עוד את שופטת את הכעס שלו במונחים של טוב או רע”

-“אני לא מבינה”

-“פשוט תאפשרי את זה. למה לשנות משהו? זה מה שזה. למה לעשות מניפולציה, לנסות להמתיק, לנתב למקום, שלך שנוח איתם?”

-“מה שאת אומרת זה, שאני מפחדת מהכעס שלו?”

-“בדיוק”

-“אהה, ושם אני רוצה לטשטש עם תה ועוגה והרבה מילים?”

היא מחייכת, “זה רק כעס. מה עם פשוט לאפשר לכעס להיות?”. זכרתי את מידת החמלה, שלימדו אותי הפרות. החמלה הכי גדולה במערכת יחסים היא לאפשר לאדם שאנו אוהבות לחוות את החושך שלו.

חוזרת לסלון עם כוס התה ופרוסת עוגה. לרגע מסכימה לוותר על כל המילים החכמות, שאני רוצה להגיד ובמקום זה פשוט שותקת, נמצאת לידו עם הכעס. אני יודעת שזה הכעס שלו ואני יודעת שזה בסדר שהוא כועס, כל כך בסדר.

רגע לאחר מכן אני שואלת אותו, מה שלומך וכן, הכעס התפוגג כשאפשרתי לו להיות, בלי שיפוט או ביקורת. הוא הבין שהיה יום שלם בזום ולא יצא מהבית.

תפסתי את אמיר לפעמים כמו ילד, אותו החלק חסר הישע שבי. בלי שום הגיון רציתי לקחת ממנו את כל הכאב, לסחוב על הגב שלי, שלא יהיה כל כך עצבני כל הזמן. היה עלי לזכור שוב ושוב לקחת נשימה, לא להתערב בטבע אבל זה היה כמעט בלתי אפשרי.

 

מתוך “הכל חדש“/ רונית לב.

הגיבו לפוסט עם חשבון פייסבוק

רוצה לקבל את בלוג החופש שלנו?

עוד מאמרים

בלוג Yoga Dance

סירייה

מאחור היא נראתה לי ישראלית. שיער ארוך מתולתל, מעט יבש בגלל הקור וההבהרה. תהיתי אם היא מדברת עברית.

הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ

"הכל חדש: השראה לחיים בחופש"