-“תגידי, להורים באמת לא היה שעון מעורר?”, מתקשרת לאחותי הגדולה בשמונה בבוקר, חייבת לפתור את הסוגיה הזו. רק לאחותי אני יכולה להתקשר על הבוקר ומיד לזרוק אותה ארבעים שנה אחורה.

-“לא, לא היה אף שעון מעורר בבית”

-“גם לא ממש שעון נכון?”

-“היה שעון בסלון. אבא היה פותח את אלכס אנסקי והיינו יודעים ששבע בבוקר”

-“אבל איך זה, שניהם עובדים משמרות לילה בתל השומר, ועוד מגדלים ארבעה ילדים וכל זה בלי שעון מעורר או שעון?”

-“זה לא חוכמה, החיים פעם היו פשוטים יותר”

-“לגדל ארבעה ילדים עם אפס עזרה מאף אחד. זה נראה לך פשוט?”

-“לא, את לא מבינה. לא היינו צריכים כל כך הרבה אז. היום זה אחרת”.

היא צודקת. פעם היו משאירים את הילדים הרבה יותר לבד, ילדים היו עצמאיים. בגיל שמונה כבר בישלתי, בגיל עשר כבר התחלתי לעבוד בבייביסיטר. מתוך החופש מצאתי מי אני. נכון, מדי פעם פתחנו את הראש או הסנטר, ולקחו אותנו למיון, אז מה. הילדים של היום שונים. יש להם חוגים, פעילויות ורשימה ארוכה של דברים שצריך.

או אולי לא הילדים אלא אנחנו, הפכנו יותר צריכים וגם יותר צרכנים.

לקראת סוף השבוע הראשון שלי עם דורה ירדתי בהתרגשות לחנות חיות ענקית בעיר הגדולה יקנעם, רק לא להיתקע חלילה בשבת עם משהו שחסר. קניתי משטח גירוד מפנק, צעצועים לחתול ואפילו קיבלתי חטיף במתנה.

והאמת?

היא רק אוהבת את המגבת הישנה, זו שממילא התכוונתי לזרוק, את קרטון הטלוויזיה שכבר חודשיים תקוע בפינה. והצעצוע האהוב עליה הוא נוצה שנשארה לי מפורים. כשאני משחקת איתה עם הנוצה הזו היא הופכת ברגע אחד מחתלתול לחיית פרא והעיניים שלה רושפות באושר.

החזרתי את כל הציוד המפואר לחנות החיות.

אומרים על חתולים שהם חיה אנוכית ולא נאמנה. אבל למה חצי עולם מעריץ את החיה הזו?

אולי כי חתולים הם אותנטיים, חתולים הם יצירתיים, ובעיקר. הם מזכירים לנו לחיות את הפראיות שלנו, ששכחנו.

דורה לא רוצה מה שנדמה לי שהיא רוצה. היא רוצה פשוט. אמיתי. להיות עם מה שיש ולא עם מה שאין.

פראיות היא פשוטה, לא קונים אותה בקו אופ. היא ארצית. היא משהו שכבר קיים כאן ועכשיו, לא שום דבר שמתמזג עם תחושת חוסר או צריך.

בשביל לחיות את הטבע הפראי שלנו, אולי כל מה שצריך הוא לשים גבול ביננו לבין הצריך, מה שנדמה לנו שצריך, כי צריך מביא תמיד עוד צריך, עוד חוסר שקט וגירויים.

היא מורה קשוחה, כי בעיקר במערכות יחסים שכחתי מה זה לחיות פשוט, בלי מאמץ.
להיות במספיק טוב ולא בהכי טוב, להיות ברגע הזה עם כל מה שהוא מביא איתו.

והכי הכי, פשוט להיות בלב.

הגיבו לפוסט עם חשבון פייסבוק

רוצה לקבל את בלוג החופש שלנו?

עוד מאמרים

סיפורים קצרים

מפתח הקוטביות

פרק מתוך הספר” “הכל חדש”/ רונית לב הדרקון נאלץ לקיים את הבטחתו ולאפשר לי לישון. צנחתי ממוטטת על

הצטרפו לקבוצת הוואטסאפ

"הכל חדש: השראה לחיים בחופש"