אבדן התמימות

“אני הופכת חתול”, אני מתוודה לבנות בלימודים.

“יופי, אולי גם תגדלי זנב?” מציעה שרונה.

שלושה ימים אחרי, אני מבינה שלהיות חתול זה לא כזה מלהיב. דורה התחילה לצאת החוצה והרגליים שלי מתמלאות עקיצות פרעושים.

עקיצות? יותר לכיוון של חורים.

עברתי ג’ונגלים. עקיצות לא מלחיצות אותי, אבל נראה שהגענו לקו האדום.

הפתרונות הטבעיים היו נחמדים עד עכשיו, אבל הגיע הזמן לקחת את הגברת לוטרינר.

הלב שלי שבור, אובדן התמימות החתולית קרב ובא. חיסונים, אמפולות, הכל.

כשיש לך ילד מגיע ביחד איתו שק של התלבטויות.

לקחת אחריות על עצמי זה משהו אחד. אבל על מישהו אחר, חתול במקרה הזה, אז מה.

גדלתי בבית חולים להורים מהמערכת הרפואית, רק כדי להבין שהרפואה האמיתית היא התודעה שלנו. רק כדי להבין שאנחנו בוראים הכל, גם את המחלות וגם את האפשרות של הגוף להתאזן מחדש.

עכשיו, בזמן אמת, כשהבית הנקי שלי הפך ג’ונגל, אני צריכה לקחת החלטה.

וההחלטה היא אהבה וגבולות.

הוצאתי את השטיחים, קרצפתי את הבית כולו. נשאר רק לטפל בפרעוש הגדול מכולם, דורה.

בדרך ליוקנעם זולגות לי הדמעות, לא בטוח למי קשה יותר, לה או לי. הזיכרון שלי מוטרינרים בגיל 12 הביא אותי להחליט שאני עם בעלי חיים סיימתי. בסוף ממילא הם מתים והלב נשבר.

לוקחת נשימה, אני יכולה להיות גם הילדה בת השתים עשרה וגם המבוגרת. אחראית או לא.

מגיעות לוטרינר.

“דורית?” הוא שואל.

“כן, זה דורה ורונית ביחד, לא טעית”.

הוא לא נחמד איתה בבדיקה והיא שורטת אותו.

מי מתעסק עם דורה.

בנסיעה חזרה הביתה אני מתגעגעת לאמא שתכין לי קפה, תשאל אותי איך היה ותראה אותי באמת, גם מעבר למילים. יש לי שק של דמעות על זה שאי אפשר לשחק בארגז החול לנצח, יש אמפולות ויש חיסונים. דמעות על אמא שכבר איננה ומחר יום ההולדת שלה. על כאב הפרידה מנשמות שאהבנו.

מוזיקת הרגעה לחתולים מנגנת ברקע. דורה ואני נחות על הספה, קנקן של שוקולדה צמוד אלי.

אחרי הכל, החיים יפים.

הגיבו לפוסט עם חשבון פייסבוק

רוצה לקבל את בלוג החופש שלנו?

עוד מאמרים

סיפורים קצרים

המסע האחרון

ברגעים של משבר, כאשר הכל נראה היה אבוד וחסר תקווה הייתי חוטפת את אמא לטיול. “אולי ניסע להילולה

כל מיני

אבדן התמימות

“אני הופכת חתול”, אני מתוודה לבנות בלימודים. “יופי, אולי גם תגדלי זנב?” מציעה שרונה. שלושה ימים אחרי, אני